איני אנושית-פרק ראשון

"יום קשה?" נשמע קול מאחורי ולא היה לי צורך
להסתובב בכדי לדעת מי זה.
"מתי היה לי יום לא קשה?"אמרתי והסתובבתי לעבר ויק,
טוב, האמת ששמו המלא הוא ויקטור ואן-גרקל,
אבל זה לא ממש חשוב.
אתם מבינים, ויק הוא אחד מן האנשים היחידים
שלא שומרים ממני מרחק וזה מה שדי הופך אותו לחבר הכי טוב שלי,
מה גם שהיחיד, אבל אם תגידו למישהו שאמרתי זאת, אני אדאג
כי לא תוכלו להגיד דבר עוד בחיים.
"אממ, אני כמעט בטוח שבשבוע שעבר היה לך יום נחמד"
הוא אמר והעמיד פנים כי הוא חושב מתי היה לי יום טוב לאחרונה.
"כן" אמרתי בחולמנות "אבל רק כי הרבצתי לך באותו היום"
הוספתי במהירות, ביחד עם אגרוף לכתפו.
"אוץ'"הוא אמר ושפשף את המקום בזמן שהוצאתי
לעברו לשון.
"מי עצבן אותך?"שמעתי אותו ממלמל,
והחלטתי לענות לו.
"אה, אתה יודע, האנשים הרגילים"אמרתי והתיישבתי על אבן.
"ומי אלו האנשים הרגילים?" הוא שאל והתיישב לידי.
"אתה יודע, כול אלו שלא מעזים להסתכל עליי מהרגע כי הבינו מי אני"
אמרתי ונאנחתי, כול האנשים הללו, בטוחים כי אני השטן בהתגלמותו,
אך למה שיחשבו אחרת, אני נתתי להם סיבות לאמין בכך,
ואני אמשיך לתת להם סיבות.
"את יודעת, אני ממש לא מבין למה זה כך"הוא אמר,
ועשה את מה שהוא עושה הכי טוב,
שואל שאלות טיפשיות.
"משום שזה כך, ומשום שזה תמיד היה ותמיד יהיה כך"
אמרתי ומשכתי בכתפיי, זאת המציאות ולצערי, אין אפשרות לשנות אותה.
"אל תדאגי, בסוף הם יתרגלו אלייך"הוא אמר,זה ויק, האופטימי הנצחי.
"הם לא יוכלו להתרגל אם לא יהיה למה להתרגל" מלמלתי בלחש,אך כמובן שויק שמע,
הוא תמיד שומע את מה שאינו צריך לשמוע.
"מה זאת אומרת?"הוא שאל ועיניו הצטמצמו בחשד.
"זאת אומרת שאני עוזבת,טוב?"לא יכולתי לשקר לויק, הוא היחיד שבאמת
היה אכפת לו ממני, ופשוט, לא יכולתי לעשות לו את זה.
"מתי את עוזבת?"הוא שאל ולא העז להסתכל עליה.
"אני עדיין לא יודעת"אמרתי והסתכלתי עליו, ניסיתי לחקוק את דמותו במוחי,
את עיני ים שלו, את השיער שלו, שהראה שלא יכול להיות יותר מבולגן
וכעיקרון כמה שיותר פרטים קטנים וטיפשיים.
"ניק, את משהו מיוחד,
הגעת לעיירה הזאת כמו ברק ביום בהיר ואת גם מתכוונת לעזוב כאחד כזה, אה?"
הוא אמר וחיוך עצוב, ידעתי מה אני צריכה לעשות עכשיו,השאלה עמדה על
קצה לשוני, אך לרגע עלתה בראשי תמונה של מה שיכול להיות לו בלעדי,
יכולה להיות לו משפחה, עסק, חברים.
בעוד שאם הוא ילך איתי הדבר היחיד שמחכה לו הוא מנוסה מתמדת,
מנוסה מפני אנשים,מבטים,שמועות.
"האם יש מקום בברק שלך לעוד איש אחד?" הוא שאל ולקחו
לי מספר שניות להבין את השאלה שלו.
"אתה רציני?"שאלתי אך לא הראתי את ההלם בו אני שרויה.
:"כן"הוא אמר בקצרה ונעץ את עיניו בי, כאילו פוחד שאני פשוט אתאדה באויר.
"למה?"שאלתי אותו, רציתי להיות בטוחה שהוא לא זורק הכול סתם.
"בגלל שאני רוצה לראות את העולם?"דבריו נשמעו יותר כמו שאלה ולא הצהרה.
"בגלל שאין לי עתיד פה, לפחות לא אחד שיהיה מקובל עליי?"הוא המשיך.
"בגלל שאת לא תהיי פה"הוא אמר בשקט, כאילו לא רצה שאשמע,
אך שמעתי.
"מה עם משפחתך?"שאלתי אותו.
"הם יתגברו על זה, גם ככה רוב הזמן הם לא מודעים לקיומי"הוא אמר
ומשך בכתפיו, והיא ידע כי זו האמת המרה.
"טוב, לא יזיק לי שק חבטות"אמרתי באדישות,
כאילו זאת הסיבה היחידה שבגללה אני לוקחת אותו איתי.
"אז מתי נוסעים?"הוא שאל ונשמע נרגש כמו ילד קטן.
"היום בערב"אמרתי לו והסתכלתי על הנוף,
ידעתי כי זאת כנראה הפעם האחרונה שאני אסתכל על הנוף הזה.