*אין שם* (אשמח עם תציעו שמות) פרק 1א

הרוח הקרירה קיררה את גופי. שפתיי הכחולות סימנו את הקור.
הדמעות שזלגו מעניי קפאו כל פעם.
"ב-בקשה, רוח ה-הפסיקי"
אמרתי בתקווה שהיא תפסיק, אבל היא לא הפסיקה. זה היה ילדותי מצידי.
הרחק מימני צל איש הופיע, עניי סימנו עזרה, ליבי פעם מאושר.
"ה-הצילו!" ניסיתי לצעוק.
אבל האיש התקרב יותר ונראה שחור, לא היו לו רגליים. הוא התעופף באוויר.
כ-שתי דקות לקח לי להבין
שזה היה… סוהורסן! העישונים שלי התכווצו.
קמתי על רגליי "בלתי אפשרי, סוהורסן ברחובות?!"
התחלתי לרוץ בחוזקה, למרות על הפצעים,על הכאב,על הפחד והקור.
הרחובות מלאים הבתים ואנשים תמימים, סכנה הוטלה על העיר.
"תברחו! זה סוהורסן!" צעקתי, אבל הרחוב נראה ריק, גם הבתים. נכנסתי לאחד הבתים, הוא היה ריק, כולם הלכו. "חכי שניה!" דיבר אליי מישהו. הסתובבתי לאחור, דיבר אלי הסוהורסן.
"אני רק עומר!" אמר, והפך לאותו עומר.
אני (הילי): "ע-עומר??"
עומר: *גיחוך* "חח, כן"
אני (הילי): "למה היית סוהורסן?!"
עומר: "כי באלי?"
אני (הילי): "תן ת'סיבה!"
עומר: "אוח..אוקי. אז, כל זה קרה בגלל שפיניתי את העיר בצורת הסוהורסן, בעוד כ-שעתיים יבואו לכאן יומים רבים."
אני (הילי): יומים?!
עומר: "כן יומים."
אני (הילי): "בלתי אפשרי!"
עומר: "אפשרי ובעוד איך."
אני (הילי): "כדי שנלך מיפה!"
עומר: "לא, שנינו נשאר. נבריח אותם מכאן!."
אני (הילי): "היומים הם סכנת חיים! שלא תנסה אפילו!"
"אני כן אנסה!" אמר, והשתגר לשער הכניסה של העיר.
"אתה תילחם, אני אלך, עם אתה רוצה למות." אמרתי והישתגרתי לגג בניין גבוהה.