(אין עוד שם) פרק 1 לפרויקט הגדול.

יום גשום, המוני עננים אפורים וכביש עקום למדי שלצדו עמדו שתי דמויות עטופות במעילים.
אלה היו מילים רגילות, אותן יכלו בנות משפחת גריפין לשנות לגמרי ולתאר את הדמויות כמו שהן והן עצמן היו הדמויות, היילי ואנני גריפין.
"היילי תראי את השמיים." ניסתה לשפר האחות הצעירה את האווירה בינה לבין אחותה הגדולה, לדעתה הן צריכות להנות מהזמן הקצר שבו הן עוד נמצאות כאן.
היילי, האחות הבכורה, הביטה אל השמיים שוב ואז שבו שוב ענייה אל האדמה הלחה.
"אולי תתארי אותם? אני במצב על"מ." אמרה בפשטות, אבל היא השתוקקה לראות איך תתאר אותם אחותה. מצב על"מ הכריח אותה לומר זאת בפשטות והפירוש הוא עצב לא מובן.
"אמממ…" הרהרה אנני האחות הצעירה בקול. "אני התחיל קצת אחרת… צל כיסה את שתי בנות גריפין, היילי ואנני. הצל היה לא אחר מקבוצת עננים כהים. הם חלפו כמו גל אין סופי ולמרות הבקשות של היילי גל העננים לא נגמר, ולא נראה שכך." אנני זכתה לדחיפה קלה מצד אחותה, "עוד דקות ספורות תגיע המונית ותסיע אותן אל עבר הדוד הנחמד שלהן, רוב, והן יצתרכו למצוא חברות חדשות." כאן הפסיקה אנני את התיאור וכתפיה רעדו. "או בעצם רק אחת מאיתנו תימצא חברים, את, את היילי טיפאני גריפין." היילי הביטה כיצד אנני חולצת נעליים וגרביים באיטיות, היא ידעה שלאנני קשה יותר ממנה.
אנני אפילו לא יכלה לתאר שהכביש נמצא לא רק לידן וליד בית דודתן אלה גם ליד תאום ענקית שכולה מלאה בעצים ושכל הנוף הוא קר וגשום ושרק תאונה אחת, רק אחת כמו נסיעה מהירה מידי יכולה לגרום למפילה לתאום.
היא הניחה בעדינות את המזוודה ליד היילי ורצה להקיף את האזור לפני שתגיע המונית.
כשהחלה לרוץ בהתחלה רגליה מעט כאבו בגלל שלא היו רגילות לריצות ברגל יחפה, אבל בהמשך היא הצליחה לרוץ אף מהר מהרגיל.
כשחזרה מצאה את היילי מתישבת במונית כך שהיא הספיקה יחסית להגיע.
"מה קורה?" שאלה היילי בשעמום את אחותה.
"תפסתי את השעה, אבל, אבל לא את היום ולא את השנה והשנתיים הבאות!" הצער שב אל קולה של אנני. "אנחנו נחייה שנתיים אצל הדוד הזה, רוב." וכך המונית החלה לנסוע כאשר הנוסעות שלה מצמידות פנים עצובות אל החלון, את הנוף הזה לא יראו הרבה זמן או בעצם אולי אף פעם…