(אין לי שם) פרק 1
ג'ורג' רץ לעבר החצר המרכזית כולו חושש שיאחר לאימון הראשון שלו בדוסליון. הוא הגיע לכאן רק אתמול אחרי מסע שיירות ארוך ומסוכן במדבר דומוס, שלאורך כל המסע היה לו רק את להבו, גרזנו ותקווה למציאת מקום שהוא יוכל לקרוא לו 'בית' – מילה שג'ורג' כבר כמעט שכח את משמעותה…
כשלבסוף בעלות השחר של יום האתמול הגיע ג'ורג' לטירה הקרויה דוסליון הוא לא האמין למראה עיניו, דוסליון היתה הטירה הכי גדולה -וירוקה- שג'ורג' ראה. השמש שזרחה מעל ההרים הבריקה את גגות המתכת הירוקים והבוהקים של דוסליון. דוסליון היה טירה מוקפת מכל צדדיה בנחל גסבול – נחל צלול שרואים ללא כל בעיה את דגיו הגדולים והשמנים. מעבר לדוסליון, לכיוון מערב, השתרע יער גוחנו – היער האסור והמסוכן עד כדי כך שאף אחד עוד לא חזר ממנו בחיים.
אפילו בשעה המוקדמת הזאת נשמע מדוסליון קולות רמים. בחצר המרכזית נשמעו צלצולי חרבות ושאר רעשי לחימה למיניהם, שבאו מהלוחמים שהשכימו קום לאימונים שלהם. מהשוק הגדול עלו צעקות של מוכרי האוכל והסחורה והמולת אלה שרצו לקנות את צרכי היום לפני שיצטרכו להתחיל בעבודה ובאימוני הבוקר.
לאחר שהבוחנים ראו שעיניו האדומות אותנתיות לגמרי ומקוריות, ג’ורג’ הורשה להכנס לדוסליון. הוא קצת התפלא על הקלות שבה מכניסים אנשים לטירה אך אז הוא נזכר שדוסליון זה לא רק מקום אימון אלא גם מקום מקלט וזה לא רעיון טוב כל כך לעכב את הבורחים החדשים מלהכנס לתוך מקלטם החדש…
ג'ורג' הגיע סוף כל סוף לרחוב הראשי אחרי הרבה פניות שגויות ועיקולים מיותרים ברחובות וסמטאות המגורים שבטירה. הוא כבר באמת פחד שיאחר לאימוני הבוקר הראשונים שלו בדוסליון שמתחילים עם הזריחה ביחד, כמו שאמרו לו אתמול, עם צלצולי הפעמון הגדול שבמגדל העתיק של המכשפים. אבל אחרי שהוא הגיע לפניה לרחוב הראשי ג'ורג' כבר ידע בקלות את הדרך: הוא פנה שמאלה בפניה, הלך לאורך הרחוב הגדול והמשיך ללכת עד שהגיע לחצר המרכזית – מקום האימונים ללוחמים בדוסליון.
בדיוק כשכף רגלו דרכה בחצר צלצל הפעמון הגדול מהמגדל – ג'ורג' הגיע בזמן!
תגובות (4)
זרובבלוביץ', שלום. ברוך הבא לאתר.
קראתי את הסיפור ששתפת. למרות שהוא מזכיר סיפורי פנטזיה רבים אחרים, גיבור צעיר, כנראה טוב לב ובעל ערכים, שמגיע לרכוש מיומניות קרב שיעזרו לו להתמודד בעתיד עם כוחות האופל – אתה מצליח במשימה לייצר בקורא עניין לגבי הדמות, הרקע שלה והעולם שבראת.
אני פחות קורא ומבין בז'אנר הפנטזיה, אני אתייחס רק לאופן הגשת הסיפור. יש בסיפור תחושה של פרטים שרצית לשתף ופשוט שפכת אותם. עדיף לדעתי ל"טפטף" אותם בעזרת סיפור צדדי או משהו כזה. התחושה היא שאתה מאכיל את הקורא בכפית וזה פחות נעים.
למשל "היער האסור והמסוכן עד כדי כך שאף אחד עוד לא חזר ממנו בחיים."
או:
"אך אז הוא נזכר שדוסליון זה לא רק מקום אימון אלא גם מקום מקלט". היה כדאי למצוא דרך אחרת להעביר את המידע הזה.
כנ"ל לגבי צבע העיניים של מכשפים או אנשים פשוטים. לדעתי בשלב הזה היה מספיק לציין שבדקו שעיניו אדומות, בלי לפרט. זה היה מסקרן יותר. אחר-כך היית מוצא דרך לספר שלכל הלוחמים עיניים אדומות, ומאוחר יותר, היה אפשר לתאר למשל מפגש בו ג'ורג' מזהה מכשף בעזרת צבע עיניו הצהוב.
דברים נוספים שהייתי משנה –
1. "‘בית’ – מילה שג’ורג’ כבר כמעט שכח…" – "שכח את משמעותה". מן הסתם הוא לא שכח את המילה 'בית'.
2. פחות שימוש במילה 'יכל' לדוגמא: "לכיוון מערב, ג’ורג’ יכל לראות את יער גוחנו" – כיוון שאני מניח שכל אחד היה יכול לראות את היער, הייתי כותב: "לכיוון מערב, השתרע יער גוחנו"
או: "ג’ורג’ יכל להכנס לדוסליון" – "ג'ורג' הורשה להכנס לדוסליון
3. אני פחות מבין בזה, אבל טירה נשמעת לי כמו ארמון/מבנה ודוסליון נשמעת כמו עיר מבוצרת ולא טירה, אבל אולי מישהו שמבין יותר ממני יחווה דעה.
אני מקווה שתבין שהביקורת באה מרצון אמיתי לעזור לך להשתפר, ולא ליצור תסכול חלילה, ואני מציע לך להמשיך לכתוב.
זרובבלוביץ' יקירי,
כדאי לקרוא בקול את מה שכתבת, כטיוטה, בטרם העלאתו כסיפור. ניתן למצוא כך שגיאות מביכות דוגמת "…דומוס, [כ]שכל המסע…" ודומותיה.
הפועל 'יכול' בלשון עבר היא 'יכֹל'. שים־לב לניקוד החולם החסר. ללא ניקוד, 'יכול' היא הצורה הנכונה, בדיוק כמו בלשון הווה. בכל־זאת, על־מנת לבדל בין עבר להווה, ניתן להוסיף את הפועל 'להיות': "היה יכול" או "יכול היה". תוספת זו, מתאימה לעניינים סדרתיים או הֵרְגֵלִיִים.
את 'צלצולי חרבות' הייתי מחליף ל'קרקושי חרבות' או 'קול חרבות שמכות זו בזו'. "צלצולי" לדעתי לא מתאימה לכאן.
אני מאוד ממליץ לרווח את הסיפור.
שורות רווח בין פסקאות, מקלות פיזיולוגית על העין, וכך קל יותר לקרוא.
הצלחת לסקרן. אני כבר מחכה לפרק הבא.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
תודה על ההערות. עדכנתי ותיקנתי.
אחלה של סיפור גבר