אימחינר

*פרק 1*
"אדם" שמעתי את אמא קוראת לי מהמטבח. צרחה שלא כל כך נחוצה בדירה הקטנה שלנו. הדירה היא בעלת ארבעה חדרים קטנים. החדר שלי עצמי, החדר הקטן ביותר, בגודל של 6 מטרים רבועיים. המטבח, שהוא החדר הגדול בבית שמשמש גם כחדר כביסה, ושני החדרים הבינוניים, חדר שירותים ומקלחת קטן, והחדר של אמא שלי, שמשמש לה גם כחדר עבודה. את אבא שלי אף פעם לא הכרתי. הוא עזב כששמע שאמא שלי בהיריון והשאיר אותה לעבוד בפרך כדי לפרנס אותנו. "שיעורים!" היא צעקה. "לא קיבלתי היום" אמרתי. אם היא היתה לידי עכשיו היא היתה רואה את עיוות הפנים שהסגיר את השקר שלי. נתנו לנו המון שיעורים במתמטיקה אבל אין לי כוח אליהם. "יופי, אני יוצאת לעבוד. אל תלך לישון מאוחר" אמא תמיד עובדת בבוקר כמלצרית בבית קפה, בצהריים בסטייקיה ובערב בבר. את מעט הזמן שיש לה בין לבין היא מקדישה כדי להגשים את החלום שלה להיות סופרת. אני בזמני הפנוי, מצייר. מצייר את הדמיונות שלי שהגיעו לאחר היעלמותו של עמי, החבר הטוב ביותר שהיה לי. עולם עם שמש ירוקה שזורחת בלילה וירח שזורח ביום. עולם עם אנשים שהשיער שלהם הוא בצבע אדום או כתום, כמו אש, או כחול כמו המים שבים. או ירוק כעלה, או סגול. צבעים של קשת בענן. והדמות הזאת שנמצאת לי בראש מאותו עולם. ג׳סי, היא ציידת בעלת שיער אדום כדם. היא אוחזת קשת ואשפת חצים ולבושה במכנס וחולצה מעור פרה חום בוצי שתפור גס מאוד.
מה שהטבע נותן. תמיד רציתי לפגוש אותה אבל לצערי היא רק דמיונית. במקום זה אני הולך לבית ספר ומקווה שהסיוט ייגמר. השעה כבר 10 בלילה. אמא שלי תחזור רק ב2 ותיאלץ להתעורר ב6, באותה שעה היא תעיר גם אותי ללימודים. בינתיים הלכתי לישון, מוכן לזוועה הבאה שתגיע.
*****
קמתי בבוקר קצת לפני אמא. היא כבר חזרה לפני 4 שעות ככה שאני מבין אם היא לא מתעוררת בזמן. פקחתי את העיניים, התיישבתי על המיטה וניסיתי להיזכר בחלום. אחרי זמן מה שלא נזכרתי בכלום נאנחתי, אני אף פעם לא מצליח לזכור את החלומות שלי. הנחתי את כפות הרגליים שלי על הרצפה הקרה כמו קרח והתרוממתי בדיוק כשהשעון המעורר של אמא צלצל. צחצחתי שיניים וסידרתי את השיער. נכנסתי למטבח והתחלתי להכין חביתה. המחבתות המעטות שיש לנו כולם בעלי ידית שהפלסטיק שלהן נשבר כבר מזמן והמתכן בידית העלה חלודה. החביתה הגדולה ביותר שאי פעם אכלתי בבית היא חביתת 2 ביצים. ככה זה לרוב. חביתה קטנה ושתי פרוסות לחם יבש. אמא נכנסה למטבח. "בוקר טוב מתוק" היא אמרה. היא הייתה לבושה בחצאית וחולצה שחורים וסינר אדום של בית הקפה שבו היא עובדת. "סיים לאכול, אני אכין לך ארוחת צהריים לקחת לבית הספר". בית הספר שלנו לומד עד מאוחר ולכן אנחנו צריכים להביא ארוחת צהריים מהבית. הוא ממוקם בסוף העולם וימינה בתוך יער גדול מימדים. אם היו כורתים אותו בטח ערך הדירות היה יורד בהרבה ולא היינו צריכים לגור בבית הקטן הזה אבל ראש העיר שלנו הוא בנאדם ירוק כנראה, כי הוא לא עושה את זה. אנחנו מגיעים לשם באוטובוס מטעם בית הספר. כשעליתי על האוטובוס הלכתי עד השורה האחרונה והתיישבתי ממש בשורה מולה ליד החלון. אחרי שתי תחנות שמעתי את הצעקה ששנאתי הכי הרבה. "בוקר טוב לך אדון שוקו" שמעתי מאחורי העורף שלי קול מלגלג. "אתה מודע לזה שאתה יושב במקום שלי ושל האנשים שלי פה נכון?" הוא לעג. "לא ראיתי את השם שלך כתוב עליו" התגוננתי.
"טוב, אני רואה אותו כתוב ממש כאן" הוא אמר והצביע על האגרוף שלו. "ואני אתביע אותו על הפנים שלך אם לא תקום מפה". הוא צחק מהבדיחה של עצמו. כשלא קמתי הוא עשה מה שהוא עושה תמיד. מחא כפיים והביריונים שלו התנפלו עלי ומשכו אותי החוצה. לילד הזה קוראים ג׳ארי. יש לו שיער בלונדיני בהיר ככה הבשמש הוא נראה לבן. הוא שרירי ולובש תמיד ג׳אקט פוטבול של קבוצת בית הספר. משום מה ג׳ארי תמיד נטפל אלי. התחלתי ללכת לקדמת האוטובוס בחיפוש אחר מקום פנוי. אין לי פה חברים, לכן הייתי מופתע כששמעתי קול מימיני. "אתה יכול לשבת לידי אם אתה רוצה". הסתובבתי. זאת הייתה ילדה בלונדינית. היה לה שיער מתולתל. היא לבשה חולצה קצרה ומכנסי ג׳ינס רגילים. היא ילדה חדשה. התיישבתי לידה. "זה לא בסדר שהם ככה מתייחסים אליך" היא אמרה. "למה אתה לא עושה משהו בקשר לזה?". "ניסיתי לדבר עם המנהל" אמרתי. "הוא לא עשה כלום". "מה זה צריך להיות?!, זה לא צודק! אני ניקול דרך אגב". היא הושיטה לי יד ללחיצה. "אדם". אמרתי ולחצתי את היד שלה. "אז כמה זמן אתה פה?" היא שאלה. "בבית הספר הזה?" שאלתי בחזרה. עשיתי חישוב מהיר. אני בבית הספר הזה מכיתה ז'. עכשיו אני בכיתה י"א. זאת אומרת שאני פה "5 שנים" אמרתי "את חדשה אני רואה". "כן" היא אמרה. כבר ראיתי את בית הספר קרוב. "מאיפה את?" שאלתי. "מפה" היא אמרה "עד עכשיו למדתי בבית ומדי פעם אבא שלי הסיע אותי ליער ולימד אותי מחנאות וטבע". "נשמע נחמד" אמרתי. היא כנראה שמה לב לטון שבו אמרתי את זה כי היא שאלה "מה קרה?" באמת לא היה לי שום רצון לדבר על אבא שלי. הוא עזב בלי לומר שלום. פחד מהמחויבות שנתן לעצמו. פלאשבקים חוזרים אלי מגיל שלוש. אמא שלי אוחזת אותי בזרועותיה. השיער החום שלה נוגע בראשי. אני נזכר בריח השוקולד שתמיד אפשר להריח ממנה. אני נזכר איך היא שרה לי שיר ישן באנגלית. "אוו ילד. דברים יהיה קלים יותר. אוו ילד דברים יהיו זוהרים יותר" מרגיעה אותי. אומרת לי שהחיים שלי יהיו טובים משלה. ניעור החזיר אותי למציאות. "זה נושא די רגיש" אמרתי. האוטובוס נעצר. הדלת נפתחה והתרוממתי כדי לקום. ניקול הניחה את היד שלה על שלי "אם תרצה לדבר על זה תגיד לי" היא אמרה. רציתי להגיד לה שאני לא ארצה לדבר על זה. שאני לא רוצה לדעת כלום על אבא שלי. "תודה" אמרתי במקום. "אני מעריך את זה". עלינו במדרגות המובילות לכניסה לבית הספר. ראיתי את ג׳ארי וחבורת השפוטים שלו נועצים בנו מבטים כשהם הולכים לכיוון המגרש. בארוחת הצהריים ניקול לקחה אותי איתה ליער. היא לקחה אותי לנחל שהייתה בו רצפת סלע חלקה. "אבא שלי תמיד היה לוקח אותי לכאן" היא הסבירה. "זה היה המקום האהוב עלי. תמיד הייתי באה לפה כדי לחשוב.". אני חייב להודות שלא חשבתי על משהו כזה. מקום שקט שיהיה אפשר פשוט לשבת בוא וליהנות מהשקט. אמרתי לה את זה.