איליין בלו 3 פרק כ"ז: הפגישה הראשונה ביער
"מה ראית בחזיון?" טובי שאל לאחר שתיקה ארוכה שכל דקה שהתמשכה שלחה פרפרים לבטני וכרסמה את לבי. ישבנו על גדות האגם, חבוקים וסמוקים מההלם שהדביקו לליבנו. כל האסיפה התפזרה וכולם גמרו לאכול את ארוחת-הערב, כולם מביטים בשנינו בהתגרות- כל פעם מבט אחר דוקר את לבי. "לא יצא לך בכלל להגיד מה ראית".
"מירור התעסקה בלדבר על 'השלב הבא', ולא נראה לי שאני רוצה לדעת מהו" רעדתי מעצם המחשבה על הבושה והמבוכה שהרגשתי בפני כולם.
"אני לא מתבייש בזה, איליין, זה יקרה כשאנחנו נחליט".
"זה נראה כאילו כולם כבר החליטו" אמרתי בבוז.
"היי" הוא הרים את סנטרי אליו, "זו ההחלטה שלנו- לא של אף אחד אחר". באותו רגע רציתי לקפוץ עליו ולנשק אותו עד שלשנינו לא יהיה אוויר, מרוב אהבה לדבר שהרגע אמר. במקום זאת חייכתי, הנהנתי והצמדתי אותו אליי בהסכמה.
"ראיתי את הכוח שלי" אמרתי לפתע. "ראיתי שאני.. אני יכולה להעתיק כוחות מאנשים רק ממגע בהם".
"מגניב, את כמו גנבת-כוחות" הוא צחקק.
"משהו כזה, רק שזה היה נראה לי יותר מזה, כאילו יש עוד שלא הספקתי לראות".
"אולי ננסה שוב" הוא קימט את מצחו במחשבה על דרך אחרת.
לפתע דבריו העלו בראשי שאלה מסקרנת:" איך אתה גילית את הכוחות שלך לראשונה?".
"זה סיפור די מוזר," הוא העלה את ראשו במחשבות אל הכוכבים שהחלו לצוץ סביב השקיעה הוורודה בשלביה האחרונים. "כשהייתי בערך בגיל 10 שיחקתי מחבואים עם מירור ויצאתי לחפש אותה, אבל פגשתי בזאבה פצועה והגשתי לה את ידי כדי לקרב אותה אליי ולהסתכל על הפצע- שלפתע אור האיר מידי והפצע נעלם. מירור צצה משום מקום והבינה מה קרה, הבינה שאני ריפאתי אותה והסיקה מיד שאני מגן".
"ואיך ידעת שאתה המגן שלי?" שאלתי בחטף, "אני מתכוונת, איך יודעים שמישהו הוא בן-החסות שלך? איך ידעת?".
"אני חושב שפשוט ידעתי, הייתה לי הרגשה מיוחדת אלייך- כמו שהייתה לי עם הזאבה, תחושת חובה לעזור ולהגן. בכל זאת, משהו בלבי וראשי תמיד ידע שאת מיוחדת" הוא חייך והמיס אותי לקרקע בן רגע.
"מאוחר, כדאי שנלך לישון" מלמלתי בקול. הוא רק הביט בי, מבט סקרן ושואל אך לא חשוד יותר מידי.
"כל אחד במיטה שלו" חייכתי, אך לא ידעתי אם החיוך אמיתי או לא. רציתי אותו, אך לא ידעתי מה אני רוצה.
באותו לילה מאריה ואריק אירחו את כולם ללון בביתם עד למחרת בבוקר, אני ישנתי באותו חדר עם סקאי ומירור, בחדר האורחים הגדול, וטובי ישן בחדר בהמשך המסדרון- בחדרו הישן לפי דבריהם של הוריו. "אתה בטוח שנוח לך?" שאלתי את טובי כשראיתי אותו עומד ומהרהר במחשבותיו בכניסה לחדרו, מקיצו השני של המסדרון. הוא התקרב אליי מעט.
"אני זוכר את המקום הזה, אבל לא הרבה ממנו." הוא גמגם, נראה כאילו קשה לו להיכנס לחדרו- כאילו אם ייכנס יחזור למקומו כבן למשפחת סטון שנטשה אותו מסיבה שעוד לא הסבירו הסבר מפורט עליה.
"קשה לך להיות שם" הנהנתי כאות להסכמה.
"לבד" הוא נאנח.
"לבד?" לבי החל לפעום שוב, "מה, אין לך בובות או כרית לחבק?" ניסיתי להתחמק מהתחושות והכוונות שהוא התכוון אליהם בבירור.
"כן, אבל…" הוא אמר, "לא חשוב". הוא סגר את דלתו במהירות כאילו עמד להגיד משהו אך התחרט בהזדמנות הראשונה שהייתה לו. היססתי ואז נכנסתי למיטתי במהירות ובקוצר רוח לעצום את עיניי סוף-סוף.
לפתע חלום היכה בי, כחרב בלבי דקר אותי. הייתי פצועה בצורת גור-הזאב האדמדם, הפצע ברגלי הימנית הקדמית שראיתי גם בחזיון. התהלכתי בצליעה קשה ביער, באותו יער שמושך אליו כל-כך הרבה שאלות ומקרים, חוויות. ניגש אליי ילד יפה-תואר, שחור-שיער ותכול-עיניים- שפתיים דקות ומחייכות. הוא רץ אליי וליטף את פרוותי והבחין בפצע. הוא שם את ידו עליו וניסה לגעת בו כשאור כתום עטף את רגלי והפצע נרפה כלא היה מעולם. שמעתי שדר של אחותי, שכנראה אז לא ידעתי מה אלו הקולות בראשי, ורצתי משם. הבטתי לאחור- עיניו עוקבות אחריי עד שהעצים נהיו סבוכים מידי והסתירו אותי היטב. קמתי בהשתאות, בבהלה, אז אני הייתי הזאבה? פגישתנו הראשונה שלי ושלו הייתה מוקדמת משחשבתי- התגנבתי מחדרי מבלי שסקאי ומירור התעוררו ורצתי במסדרון, פתחתי את דלתו בשקט אך במהירות. לפתע האור נדלק, "אז זו את, את היית הזאבה האדמונית" הוא חייך ונראה המום, "זו את".
"גם לך היה את החלום הזה?" ניסיתי לעכל את הסיטואציה, אך זה היה קשה לי מאוד.
"כן" הוא מצמץ פעם אחת ובעיניו התכולות נראו ניצוצות של דמעות. "אז נפגשנו כבר פעם".
"מסתבר" צחקקתי והתיישבתי לידו על מיטתו, ניצבת וצופה בפניו- יצירת-מופת של הטבע. אך מה כל זה אומר עליי? האם ידעתי על כוחותיי בעבר ומחקו לי את הזיכרון? ומה אנחנו נעשה בקשר ליורקן מאלום ולטובי האחר?
תגובות (0)