איליין בלו 3 פרק כ"ו: חזיון-כח
עמדנו שם ליד המפל והמדשאה בחצרם של משפחת סטון. מאחורי עץ עבה עמדנו כולם, אני וטובי החזקנו ידיים. "אתה מוכן?" הורדתי את חולצתי.
"ברור" הוא חייך את חיוכו הממיס והוריד גם הוא את חולצתו. הוא החזיק בידו את מותני, הרתיח את דמי רק מהנגיעה הקטנה הזו. הרגשתי את דמי מבעבע ועורי נצרב, צווחתי. מירור ניגשה אליי והניחה את ידה על מצחי- מרגיעה אותי בדיוק כמו שעשתה במציאות ההיא- עוד כשהחיים היו פשוטים. צווחתי אך הרגיעה במגעה של מירור עיכלה את הכאב עד שרק הרגשתי עקצוצים.
לפתע עצמתי את עיניי וחזיון היכה בי, ראיתי את כוחי. החיזיון היה פשוט ומורכב באותה מידה- ראיתי אותי עם עיני-הזאב הכתומות והמעוגלות. אני נגעתי בכתפה של סקאי שניצבה מולי חסרת הכרה ביער וכשאחיזתי השתחררה שיניתי את צורתי לזאבה אדמונית כהה ועיניי הצטמצמו. כעת ניגשתי אל טובי והרקע השתנה, היינו בחדר השינה הישן של דירתנו המשותפת, אז כשעוד הייתה קיימת. טובי ישן. הבטתי בו לרגע, הוא נראה כמו ילד קטן שחולם חלומות גדולים- מחויך ושיערו מבולגן. לעזאזל, גם ככה הוא נראה טוב. השתנתי לצורתי האנושית ונגעתי בזרועו הגברית- וכשעזבתי ריפאתי פצע שרק כעת הבחנתי בו על רגלי. פקחתי את עיניי שוב למראה הסובבים אותי, כל האנשים שהכרתי במשך הזמן ונהיו למשפחה שנייה.
אני יודעת מה אני ומי אני עכשיו, מה שיפתור חצי מהשאלות במוחי שאינן פוסקות. נדמה שהחיזיון העמיד אותי במקומי והעיר אותי למי אני באמת, הגנטארית מהנבואה. אך מה הגנטארית אמורה לעשות, ואיך? ומה זה אומר עליי אם אני לא רוצה בגורל הזה?.
"איליין" טובי תפס אותי בזרועותיו בעוד נפלתי כמעט לקרקע.
"ידעתי שזה יקרה. מהר, תרפא אותה" קולו המוכר של לויד הופיע, עמוק וצרוד מעט.
"אני לא חולה- אני לא צריכה ריפוי" אמרתי ונעמדתי על שתי רגליי, מבטים רבים נישאו אליי.
"כן?" הפגתי את השתיקה המביכה שנוצרה.
"נו?" סקאי קיפצצה ואחריה תלתליה הג'ינג'ים. הרמתי את גבתי בתמימות.
"מה ראית?" קולו המרגיע והמנחם של טובי נשמע מעל ראשי. חייכתי כמגלת סוד אסור ומסוכן. ככה הרגשתי.
"מה הכוח שלך?" עיניה האפורות התרחבו בסקרנות ובבואתי נגלתה שוב במבטה.
"לויד, כמה זמן לא ראיתי אותך" ניסיתי לשנות נושא " איך הגעת?".
"צדתי אותו" סקאי שיחקה באחד החצים שלה וחייכה בערמומיות.
"צדת? אני לא טרף את יודעת" לויד השתנק אך חיוכו נגלה לעיני כולם.
"אם היית בג'ונגל בטוח היית נטרף, אתה פחדן מדי" התגרתה בו אך הוא לא הוסיף מילה. הוא ישב על הדשא באנחה גדולה.
"לשם מה הורדת החולצות?" אימו של טובי, מאריה, הגיחה מדלת המרפסת והגישה לכל אחד מיץ תפוזים סחוט.
"הם לא יכלו לעורר חזיון אצל איליין כשהם לבושים?" לויד התאפק שלא לצחוק מהמראה המבולבל של כולם, הסיט את עיניו מהחזיה שלי. אוי לא, אני חייבת ללבוש חולצה!.
"הם יכלו" מירור נאנחה.
"מירור, תסבירי מהר!" סקאי התיישבה ליד לויד בהלם וידיהם נפגשו, הם הזיזו אותן במהירות כדי להתרחק זה מזה. סקאי חייכה אך הוא הסמיק, לחייו דמו לעגבניות בשלות בשיא עונתן. חשדתי מעט אך לא אמרתי כלום, אני וטובי החלפנו מבטים והוא חיבק אותי בזרועו האחת, שביד השנייה אוחז בספר.
"רק בתנאי שאיליין מספרת מה היא ראתה" היא נאנחה בשמחה.
"בסדר" הסכמתי, "אבל את קודם".
"אין בעיה" היא הסכימה, "אתם הייתם יכולים לגרום לחיזיון גם בלי מגע עם עור חשוף, אך החיזיון חזק יותר וודאי כשיש תשוקה. זה מוכיח שהקשר ביניכם הרבה יותר חזק ממגן ומוגן".
"אז למה להוריד חולצה?" טובי שאל בתמימות, מנסה להגן על טיפת הכבוד שנשארה לי.
"רציתי לראות כמה התשוקה גדולה, ונראה לי שהיא גדולה מספיק ל…" היא הנהנה כאילו חשבה שאנחנו מבינים אותה עד הסוף.
"למה?" סקאי הקדירה את פניה, "למה בדיוק?".
"לשלב הבא" מירור חייכה חיוך מאוד מחשיד ואני לבשתי את חולצתי לפני שמישהו הספיק לענות. טובי עמד המום.
"לשלב הבא?" מאריה השתנקה למשמע מילותיה של מירור, פניה מסרו שהמילים נגמרו בגרונה.
"את מדברת על הנבואה, נכון?" קיוויתי שהיא תענה בחיוב, מפני שכל תשובה אחרת יכלה לומר שאני… שטובי… שאנחנו… אפילו להגיד את זה קשה לי, אני לא מוכנה!.
תגובות (0)