איליין בלו 3 פרק כ"ה: מציאות כמו שהייתה
שמעתי טריקת דלת, ואחריה דיבורים רבים. לא רציתי להיראות או להרגיש חטטנית אך סיקרן אותי לדעת על מה הם מדברים ואיך הם מסבירים לו, איך הם מראים לו שהוא בנם.
"אז אתם…" טובי אמר, שמעתי את קולו מריר. "אתם חיים".
"כן! בן שלנו, איך גדלת" מאריה נשמעה חסרת מילים.
"ולא הייתם שם כדי לראות את זה קורה" הוא אמר, "איך יכולתם?".
"היינו חייבים, איימו עלינו" אריק אמר, "איימו על החיים שלך".
"הייתי שמח לקחת את הסיכון" הוא אמר, הצטמקתי לפינת הדלת, שקועה במחשבות על הכאב שהוא חווה- ומה להגיד. כבר לא שמעתי אותם מדברים, רק לחשושים, אך מחשבותיי צעקו במוחי ולא נתנו לי לגשת אל רעשי הדיבורים יותר ברצינות.
לפתע נעמדתי והדלת נפתחה, טובי יצא משם בריצה אל עבר המרפסת והדשא. ידעתי לאן הדשא מוביל, ורצתי גם אני אחריו.
"טובי חכה" רצתי והבטתי לכל עבר, אך הבחנתי בבגדיו על גדות האגם. לא שאני רוצה לזלזל ברגע, אך זה ברצינות הזמן לשחות?.
"טובי?" אמרתי בקול רם.
"היי" הוא נאנח בחיוך קצת עצוב, "את באה לשחות?" הבחנתי בבגדיו שוב ונלחצתי.
"אתה עם בגד-ים?".
"בגד ים טבעי" הוא חייך וצלל. החלטתי שאולי אוותר, ישבתי שם עם רגליים במים והרגשתי מפונקת. "נו באמת" הוא אמר, "המים מדהימים" ראיתי את הילד בעיניים שלו, ילד שגדל בלי הורים, ריחמתי עליו בצורה מסוימת- אך לא הייתי מוכנה לצלול איתו- לא הייתי מוכנה לזה.
"אני אוותר, השיער שלי מלא קשרים ו…" התלוננתי.
"איך שנראה לך" הוא משך בכתפיו וצף על המים, חושב בעצבות ושלחתי את מבטי הצידה- כדי לא לראות כלום.
"לא ממש גדלת לבד, אתה יודע, מירור היא בין האנשים המקסימים ביותר שאי-פעם הכרתי".
"אני יודע, אך אף-פעם לא הרגשתי שייך, לא הרגשתי שהכול מתחבר…" הוא אמר, נעמד במים ומאפשר לי להוריד את עיניי בחזרה אליו.
"בטח הייתה להם סיבה מוצדקת לכל העניין" מלמלתי, למרות שידעתי שלא אוכל לנחם אותו בהסבר הקצר שנתתי.
"שמעתי מה שיש להם לומר, וגם את שמעת, משהו כאן לא הגיוני" הוא התקשה להבין.
לפתע עלה במוחי רעיון. מה אם אעבור באיזושהי דרך למציאות אחרת או אמחק את המציאות הזו? ככה הכל יחזור לדרך שבה אמורים הדברים לקרות.
"טובי, אתה יודע מה תפקידיו של המגן והמוגן?" שאלתי, מנסה להתחיל מההתחלה.
"בהחלט, מירור לא החסירה פרט מהעניין. מה זה קשור עכשיו?". נזכרתי שיש לי את הספר הירוק, והוא כנראה נפל ביחד אתנו אל תוך המים.
"תוכל למצוא לי ספר ירוק במים, הוא חייב להיות איפה שהוא" צווחתי והתחלתי לחפש סביבי.
"בטח" הוא חייך ולחש "רפרירה". הספר כעת קפץ מן המים והזדחל אל תוך ידיו של טובי, "בבקשה, למרות שהספר שלי".
"איך עשית את זה? מהן המילים האלו שלחשת?" שיניתי נושא ופתחתי את הספר בזהירות.
"לטינית. כל אחד יודע שזוהי שפה מכושפת" הוא חייך שוב, ולבי החסיר פעימה. "אז למה את צריכה את הספר שלי?".
"אני צריכה למצוא כישוף שיאפשר לי לעבור בין מציאויות או למחוק מציאות- זה אפשרי?".
"כן אבל…" הוא התחיל להגיד משהו.
"טובי?" שאלתי.
"זה מאוד מסוכן, את תוכלי להיפגע ו… את יכולה גם למות מזה. זה אחד הכישופים המסובכים שקיימים".
"אני אקח את הסיכון" דפדפתי ומצאתי את הדף הנכון, התחלתי לקרוא במהירות. כאילו הייתי רעבה למילים הרשומות על אותו דף- החלתי ללמוד הכל על הכישוף.
"אני לא אקח את הסיכון הזה, חייבת להיות עוד דרך להגיע לאן שאת רוצה".
"איזו מטומטמת אני" חשבתי רגע על איליין האחרת, האיליין שראיתי במראה כשהייתי אצל טובי ומירור בבית- ששיערה צבוע בגוונים של כחול כהה ועל ידיה כפפות מעור, "אם יש מציאות אחרת שמפריעה לחיינו להיות מה שהיו פעם אז גם יש איליין אחרת נכון?" ניסיתי ללמד אותו.
"נכון, אבל היא תדע בדיוק כמוך לגבי זה… רק למלך ומלכת גנטאר יש את הידע על שליטה בדברים מהסוג הזה" הוא נאנח.
"מירור" חייכתי כאילו ראיתי את כל פלאי העולם מול עיניי כרגע.
"איך מירור קשורה?".
"מירור היא חצי-אחות של מלך גנטאר, היא בטוח יודעת משהו" חיבקתי אותו חזק ואז נזכרתי שהוא בלי בגדים- עזבתי באיטיות אותו כדי שלא יחשוד. הוא הסמיק.
תגובות (0)