איליין בלו 3 פרק י"ט: חלומות וסיוטים

"אני איליין בלו, גנטארית" אמרתי לסקאי, מתקרבת אליה בזהירות.
"ידעתי שזאת את" סקאי שאלה ולא הבנתי איך היא זוכרת אותי. מחקתי לה את הזיכרון, נקודת-מבטי לא תחזור להיות כמו שהיא הייתה פעם, כשהיינו חברות הכי טובות.
"את זוכרת אותי?".
"זוכרת? אני ראיתי אותך בחלומות שלי מאז שנפגשת עם דוד-הלס. כל לילה אני מתעוררת מאותו סיוט עלייך- וגם הציורים של פנייך בכל פינה במשרדו ה'אסור' של דודי".
"הלס" לויד לחש לעצמו בקול-רם.
"חלומות?" עניין אותי הנושא. נראה שהפנים היחידות שהיא זוכרת הן שלי. "מה קורה שם?".
"לא פה, הוא יכול לשמוע אותנו" היא אמרה, מניחה את ידה ושמה סטונשייפר סגול על האדמה הנוצצת בטיפות-טל. הסטונשייפר יצר מסביבנו עיגול סגול ומכושף, קווי-מתאר מרחפים מסביבנו ולפתע שלושתנו נעלמנו מהיער והופענו בחדר מרווח מאוד. חדר גדול אשר מיטת אפיריון מטאלית-כחולה המתאימה לאישיותה הלוחמנית אך מרגיעה של סקאי. תמונות שונות על קירותיה ופרחים בעציצים מעוגלים הנותנים חן לכל החדר הגדול הזה, חדר-השינה של סקאי. אף-פעם לא הייתי שם, והייתי נחושה בדעתי לדעת איך בדיוק הגעתי לשם.
"איך הגענו לפה פתאום?" הופתעתי.
"סטונשייפר" סקאי אמרה, זורקת אותו לעציץ האמצעי מבין העציצים ששכנו בחדרה. העציץ המסוים הזה היה שונה- הוא היה מלא בסטונשייפרים, צבעוניים ומנצנצים הם ניצבו להם שם- מקשטים את חדרה. "את יודעת מה זה נכון?".

"אבן שמשנה צורה לפעמים, בצבעים שונים ומובילה בדרך-כלל לדברים…" התחלתי למלמל שטויות ולהמציא דברים, חשבתי על הפעם הראשונה שפגשתי אבן כזאת- עם טובי.
"לא רק משנות את צורתם" לויד הסביר.
"אני חושבת שהיא מסתדרת בלעדייך, לויד" לחשתי באדישות והוא חייך חיוך מתגרה.
"אוקיי, אך מה את תעשי בלעדיי?" הוא התבדח וקיבל מבט מאיים מעיניי רגע אחרי.
"איהנה מהשקט" חייכתי חיוך מוזר, נראה לי שחייכתי יותר מידי.
"אני מפריעה למשהו? אתם…?" סקאי התחילה לשאול.
"כן" לויד ענה, מחבק אותי.
"לא" השבתי, מנדה אותו מהסביבה שלי.
"אל תקשיבי לה" הוא אמר בזמן שאני אמרתי "אל תקשיבי לו".
"אוקיי" עיניה של סקאי חשדו לרגע ואז התפנו להסביר, "סטונשייפרים משנים צורה בהתאם למי שמחזיק אותם, וכשזורקים אותם כמו שאני זרקתי אחד ביער הם משגרים אותך למקום מסוים. כל צבע משגר אותך למקום אחר, הסגול למשל משגר אותך לחדרים והכחול למקום רגוע כמו הים…".
"ומה עם הכתום?" שאלתי, נזכרת באותו סטונשייפר כתום שאני וטובי אחזנו ביחד.
"משגר אותך למקומות שיש בהן סכנה בעיקר- שאולי תאהבי אך תצטרכי לעבור הרבה כדי להשיג את מטרותייך במקום הזה. עצה שלי? אל תיקחי את הכתומים אלא את הירוקים".
"מה מיוחד בירוקים?" שאלתי בטיפה זלזול.
"הם לוקחים אותך למקום שאת בוחרת, הכי בטוח" לויד חייך אליי שוב, פחדתי טיפה.
"טוב" השתתקתי, "אז אמרת משהו על חלום?".
"זה היה החלום הכי נוראי שהיה לי בחיים" היא החלה להסביר.
"מה היה בו?" לויד זירז.
"אלו היו מין זיכרונות כאלו, שנדמה ששכחתי או שחלמתי איפה שהוא" עיניה שקעו במחשבות, "אני ואת, היינו חברות הכי טובות, והייתה לך אהבת-אמת. ואז המסך החשיך וכל מה שיכולתי לראות היו עיניים כתומות-אפלות המביטות בי ואומרות לי לא לפחד- אלא להקשיב ולהצטרף לצד שלהם".
"הצד של מי? הוא אמר לך את שמו?" לויד התעניין יותר ויותר.
"יורקן, לורד יורקן מאלום" עינינו חשכו ואני רעדתי.
"הוא אמר שהוא רוצה אותך, והוא יקבל אותך! שאת צריכה להיות אפלה" סקאי כמעט בכתה.
"לעולם לא!" צווחתי, "אתה שומע? לעולם לא!".