איליין בלו 3 פרק י"ח: עזרתה של סקאי

התמונה התבהרה וישבתי שוב במכונית, יושבת על לויד שוב.
"איליין, את בסדר?" לויד שאל בדאגה.
"לויד? אתה בסדר?" השבתי, לא השתלטו עליו?.
"גם כשאת מתעלפת את דואגת לי יותר? את ברצינות משהו מיוחד- כמעט כמוני" הוא חייך ברשעות, אך ראו שהוא דואג לי, יכולתי להבחין בעיניו המנצנצות.
"שתוק" אמרתי, "רגע, התעלפתי?".
"כן, אמרתי לך לא לסגור את הספר הירוק בחוסר-כבוד והתעלפת. אני יודע כמה אני גורם לך להשתגע מאהבה אבל לא צריך להגזים" האגו שלו סנוור את כל החלל, חיוכו הופיע שוב. "את מוכנה לצאת ולבדוק?".
"לבדוק את המערה" הוא ענה בטון מוזר, כאילו זה מובן מאליו- מה שאני מנחשת שזה היה.
"אהה, אולי עדיף מחר" אמרתי, "אני יודעת לאן צריך ללכת לפני".
"את רצית לגלות על יורקן לא?" הוא פתח את הדלת, "בואי".
"לא, משהו שם רוצה לפגוע בי ובך- עדיף שנברר מול מה אנחנו מתמודדים לפני שפשוט נדפוק על דלתו" צווחתי, מתיישבת על כיסא הנהג ומתניעה את האוטו.
"איליין, לא! מה את עושה?" הוא הושיט את ידו ורץ אל האוטו- הספיק לפתוח את הדלת השנייה ולשבת לידי כשאני נוהגת.

"עכשיו אני מבין למה לנשים אסור לנהוג" הוא אמר כשעצרנו בפתאומיות לצד הכביש- בשום-מקום.
"אולי פעם אחת בחייך לא תדבר שטויות?" שאלתי בחוצפה, "איך מגיעים ליער מכאן?".
"למה את צריכה את היער עכשיו?" הוא שאל בחוסר-מודעות.
"לויד!".
"תמשיכי ישר" הוא אמר בפחד, איזה כיף שסוף-סוף מישהו מפחד ממני. טוב נו, אני הגנטארית הראשית- צריכים לפחד מהכוחות שלי, תתרגלי איליין…
הגענו ליער- עצים גבוהים, אדמה מכוסה בעלי-השלכת הצבעוניים וטיפות-טל היוצרות שכבה מבריקה על העלים הירוקים למחצה. היער שבו הכל התחיל, והכל גם ייגמר. "יער הגורל" ככה אני קוראת לו, יער כה יפה.
"אוקיי הגענו, מה עכשיו מדריכה?".
"עכשיו תמצא את סקאי" אמרתי.
"מי זו, תזכירי לי?" אוי שכחתי, הוא לא מכיר אותה בכלל.
"היא יכולה להיות כל דבר" עניתי, אך ידעתי שזה לא עוזר לו.
"אהה כל דבר, עכשיו אני יכול לחפש אותה. סקאי! סקאי! אין כלום" הוא התחצף, וקיבל ממני מבט מאיים. לפתע חץ פגע בתפוח שגדל על העץ ליד לויד, התפוח נפל לרצפה וכך גם ליבו של לויד.
"מה עשיתי?" הוא הבחין בתלתלים ג'ינג'יים המתנשאים בראש גבעת-עלים וקרשים מאחוריו.
"מי אתם? מי הרשה לכם להיכנס ליער?" היא דיברה בקול כבד ומיואש.
"הגורל" לחשתי.
"מה?" היא אמרה.
"כלום" השבתי במהירות, "סקאי- אני צריכים את עזרתך".
"לשם מה?" לויד וסקאי אמרו פה-אחד.
"יורקן" סיכמתי במילה אחת.
"אך… מי את?" היא חייכה, כאילו העמידה פני חסרת-זיכרון, היא הביטה בי כדבר מוכר.