איליין בלו 3 פרק י"ז: מערות סיילנטין

"איפה אנחנו?" שאלתי את לויד בעקשנות, מתאבקת בעלטה הכבדה. היינו במכונית, יושבים ומדברים.
"אמרת מקומות חשוכים ועמוקים, שנוח מהם להשתלט על אנשים, לא?" לויד צחקק והדליק פנס ענק.
"כן אבל… מה הקשר למקום הזה?" השבתי לו, "איפה אנחנו?".
"אנחנו במערות סיילנטין" הוא אמר.
"לא אומר לי הרבה".
"מערות ששמעתי עליהן הרבה בילדות" הוא לחש לי, כאילו זה סוד רק בין שנינו. "תחזיקי את ידי אם את מפחדת".
"אני לא מפחדת" סיננתי בין שיניי באדישות. "אני פשוט קצת…".
"רועדת?".
"בערך, כן…" עניתי במהירות צינית, "אז איפה ה'שד שמשתלט על אנשים'? איפה יורקן?".
"מה את חושבת, ששדים פשוט יפתחו לנו את הדלת ויקבלו אותנו אליהם למערה בסבר פנים יפות?" לויד התלוצץ, אך דיבר ברצינות רבה באותו הזמן.
"לויד" אמרתי בקולי הגבוה, שמעתי רעש.
"זה כלום, אל תדאגי" הוא אמר לי, עיניו בהרו יותר מאור הפנס. "אני פה".
"לויד" אמרתי שוב.
"כן?" הוא חייך.
"שתוק" השפרצתי את המילים לעברו והבטתי הצידה.
"טוב, אני יוצא מהאוטו- אני אתחיל לחפש אותו בעצמנו" הוא אמר ופתח את הדלת.
"רגע, אל תצא" החזקתי את זרועו ועצרתי אותו.
"רואה? את לא יכולה להיות דקה בלעדיי" הוא חייך והזדקף בגאווה.
"תשתוק כבר" חזרתי על מילותיי, "אני יוצאת איתך- בחושך הזה יכול לקרות הכל".
"את דואגת לי?" הוא יצא מהטנדר וחייך אליי- כאילו גילה עליי משהו משמח.
"לא, אני דואגת שיהיה לי נהג" השבתי לו בעצבנות, "אתה בא?" יצאתי והתקדמתי.
"אוקיי, איליין בלו" הוא הסכים, "אם חשוב לך שאני אהיה שם".

"לויד? תנאי אחד לפני שאנחנו הולכים…" התחלתי להגיד.
"לשתוק?" הוא שאל.
"לא אמרת לי שאתה מגד-עתידות" חייכתי.
"ניחוש פרוע, אבל כן- אני מדהים ואני יודע את זה" לויד ענה בהשתחצנות משגשגת.
"כן כן, מה שתגיד" נאנחתי והמשכנו ללכת- שמענו לחשושים מוזרים.
"איליין? את פה?" הוא נעצר מאחוריי- כאילו לא רואה אותי יותר.
"אני פה" חזרתי על צעדיי בזהירות והחזקתי את זרועו.
"מי כיבה את האורות? אני לא רואה אותך".
הבנתי מה הולך פה, כיוונתי את אור הפנס אל פניי:" אני פה, אתה לא רואה אותי?".
"סתם צחקתי" הוא השתנק מצחוק, "וואו, את ממש דואגת לי".
"אידיוט" עזבתי אותו והמשכתי ללכת.
"איליין בלו" שמעתי קול מאיים, בא מכיוונו של לויד.
"לויד, תפסיק להתבדח ותבוא כבר" נאנחתי בכעס.
"את האחת שחיפשתי, את תהרסי את האופל" לויד ריחף במהירות עד אליי, כאחוז-דיבוק.
"לויד, תפסיק כבר! אתה מפחיד אותי".
"לויד? אני יורקן" עיניו לרגע התחלפו לכתום. באותו רגע השתתקתי, הבנתי שלויד לא יכול לרחף או להחליף את צבע עיניו כשהוא רוצה. הוא לא טובי או שד.
"מה אתה רוצה ממני? תעזוב את כולם בשקט! אני נשבעת שאני אהרוג את הלס אני ארדוף אותך לנצח".
"הפסיקי לקשקש, ילדה טיפשה!" הוא אמר והבנתי, הוא בטח השתלט גם על המלך והמלכה- הוא הסיבה שבגללה הם נראו כל-כך מרושעים.
"ילדה טיפשה?" ציטטתי אותו, "אתה השתלטת על המלך והמלכה, ועל טובי מהעולם האחר- ועל הלס!".
"חיכיתי שתביני זאת" הוא חייך, לויד חייך לפחות.
"מה הולך לקרות עכשיו, אתה הולך להשתלט עליי או משהו?" גמגמתי מפחד, דמעות כמעט פרצו מעיניי.
"מה הטעם? אני אמות, את הגנטארית מהנבואה- את חזקה מידי בשבילי".
"איך בדיוק תמות?" נאבקתי בפנס המהבהב, אורו נחלש.
"אם איכנס לגופך ואת תתעמתי איתי, כוחך יהיה חזק מידי בשביל ישותי בעולם הזה" הוא אמר בביטחון מפתיע, "ועכשיו- תשני". הוא העביר את ידו על ראשי ועיניי נעצמו, ראשי נחבט ברצפה ושקעתי בתרדמת עמוקה.