איליין בלו 3 פרק י"ד: חלומות וורודים

"את חייבת ללכת בהקדם" וויקטוריה נלחצה, מלמלת לעצמה בשפה מוזרה וזורה חליטה בכל מיני מקומות בבית. "לויד יילך איתך, נכון יקירי?" ראשה נטה הצידה ולויד הופיע משום מקום.
"בטח" הוא חייך ובחן אותי, כאילו הוא מאוהב. אין מצב, אני לא אוהבת אותו חזרה- אצלי בלב יש רק את טובי, אך ורק את טובי, אף אחד אחר חוץ ממנו. לויד רק ידיד, אפילו פחות, רק טובי.
יצאנו מהבית הקטן והמרופט, אני ולויד, אשר פסע מאחורי בצעדים מסופקים.
"למה אתה כל-כך שמח?" נאנחתי כשראיתי את חיוכו.
"סתם" הוא הניף את כתפיו. "אז לאן נוסעים?".
"ליורקן מאלום" אמרתי בנחישות.
"את לא רצינית" הוא צחקק בקלות-ראש.
"אני מאוד רצינית".
"אנחנו לא נוסעים לשם! מה, אנחנו שליחי פיצה?".
"לא, אבל…".
"למה שלא נישן במכונית ונדבר על זה מחר, אוקיי?" הוא התעקש- מוציא שתי שמיכות מגולגלות מהמושב האחורי.
"אוקיי" נאנחתי והשענתי את כיסאי לאחור, מתכסה בשמיכה המטולאת שלקחתי מלויד.
"לילה טוב, איליין בלו" הוא לחש.
"לילה טוב" עצמתי את עיניי, מנסה לחלום חלום וורוד- המציאות שהייתה לפני, המציאות שלי עם טובי.
"איליין? איליין" שמעתי את טובי קורא לי, "איליין שלי" ראיתי את פרצופו. הוא רכן מעליי- שבכנו על הדשא.
"טובי" חייכתי, ידיי ליטפו את לחיו מלאת-הגומות. הוא ליטף את שיערי ושכב לידי, אוחז בידי. פרצופו נראה כה טוב, כה אדיב, כה זוהר תחת סנוור השמש החמה. הבנתי שאני חולמת ושזה לא אמיתי- אך באותו הרגע לא היה לי אכפת, וגם אם זה לא אמיתי אלא חלום לא רציתי לקום, בחיים לא.
"אני אוהבת אותך" מלמלתי שוב ושוב, לא יכולתי להגיד את זה ולהרגיש שאמרתי הכל.
"אני מחכה לך, מחכה שנחזור להיות ביחד" חיוכו נמרח על פרצופו.
"אני אבוא, אתה תראה אני אציל אותך!" צרחתי, "אני אחזיר אותך אליי גם אם זה יהרוג אותי!". לאחר-מכן טובי נישק אותי על הלחי, כמו ידידים נפרדנו והתעוררתי ליום חדש. רציתי לבכות, להוציא את כל הגעגוע בדמעות- אך במקום קפאתי וחייכתי, טובי מחכה שאציל אותו, ואני אציל אותו! אני אציל אותו…