איליין בלו 3 פרק י"א: הווידראות באות

"את בסדר? צריכה הסעה?" שמעתי קול והרמתי את ראשי, נער גבוה ניצב מולי בתוך טנדר כחול. שיער חום בהיר קצוץ עם עיניים זהובות-כסופות- די נאה אך הוא לא טובי. "בואי, אני אתן לך טרמפ".
"אני לא מכירה אותך בכלל" התעקשתי שישאיר אותי לבד, בייסוריי, אך הוא היה אדיש.
"אני ג'ייק לויד, נעים להכיר אותך…?" הוא לחץ את ידי, הבעת שאלה על פניו.
"איליין" לחצתי את ידו והוא הקים אותי, מקרב אותי אליו. "לא רווקה".
"מי בר-המזל?" הוא שאל, פותח לי את דלת הטנדר.
"בוא לא נדבר אליו, או על החברה שלו" מלמלתי בעצבון.
"חברה? משולש אהבה, אהה?" הוא חייך חיוך מתגרה.
"עדיף שלא תדע" נכנסתי לטנדר שלו, מתיישבת על כיסא מרופט ומאובק.
"אבל אני רוצה לדעת" הוא אמר.
"בקצרה? שברתי את חוקי הגנטאר וכל מי שאני אוהבת לא זוכר אותי" השענתי את ידי על החלון בעצב.
"בגלל זה בכית? רגע, 'גנטאר'?" הוא נפעם.
"אוי, לא הייתי צריכה להגיד כלום" נאנחתי, קיוויתי שהוא לא ישאל יותר מידי שאלות בנושא.
"את גנטארית?" הוא נדהם.
"אתה יודע מה זה? רגע, למה אתה כל-כך מופתע?" הגנתי על עצמי.

"גנטארים חוסלו, כולם… ואת חיה" הוא אמר.
"איך אתה יודע מה זה?" התעצבנתי.
"אני חצי אנטאר וחצי ווידרא" הוא התרברב בגאווה, מבטו שוטט לעברי.
"עיניים לכביש, ג'ייק" סיננתי בין שיניי והזלתי דמעה עצובה, והוא מיד הגיב. שתיקה מביכה התנוססה לרגעים אחדים.
"לאן להסיע אותך?" הוא שאל והסמיק.
"ווידראות, אתה יודע איפה הווידראות שוכנות?" הדבר היחידי שעניין אותי היה לפתור את הבעיות שאני כן יכולה. אוי טובי, שברת לי את הלב, למה אתה לא רואה את זה? אני באמת חסרת-כל, חסרה לי האהבה שלך.
"ברור, כפי שאמרתי אני חצי אנטאר וחצי ווידרא".
"מושלם" חייכתי קצת וחזרתי לדיכאון שהרגשתי, עצב שאין לתאר אותו.
המשכתי לשבת ליד ג'ייק ולשמוע שירי רוק חסרי-תכלית, מידי פעם שמעתי דברים שהוא אמר לי- על עצמו, על משפחתו ועוד התרברבויות שונות. פנייה ימינה, כיכרות, רמזורים נטושים וכל מיני התפתלויות בכביש שרציתי שייגמרו.
"יש לכם ראש שבט או מנהיג, משהו כזה?" תהיתי.
"סבתא שלי, וויקטוריה, אישה חכמה במיוחד" הוא אמר ופנה שמאלה, עצרנו לצד כביש שומם.
"למה עצרנו? אין פה כלום" פחדתי, חשבתי שהוא מהאנשים הפסיכיים האלו שחוטפים ילדים תמימים. לא שאני תמימה במיוחד.
"אוי שכחתי, את גנטארית" הוא הזדרז לטנדר ולקח משהו. לפת משקפי-שמש בידו ונתן לי אותם.
"אין שמש חזקה היום" מלמלתי, גבתי התרוממה בניסיון להבין את מרטת כל זה.
"את רוצה להגיע לווידראות או לא?" הוא הפריע לדבריי, קרע את משפטי לשניים והשאיר אותי חסרת מילים. "את לא סומכת עליי?" הוא הוסיף בחיוך. משהו בעיניו, גרם לי להאמין לו מבלי להכיר אותו מספיק טוב. אני לא יודעת מה קרה לי באותו רגע כשהבטתי לתוך עיניו, עיניו נצצו מאדיבות, גרם לי להרגיש אחרת. זה לא כאילו אני מאוהבת, לבי שייך לטובי ורק לטובי.
"טוב" חייכתי ושמתי את המשקפיים, ולפתע השממה מסביב הלכה ובמקומה הופיע כפר ענקי ופורח. "וואו" פלטתי בלי לשים לב.
"אכן".
"אך איך כל זה במשקפי-שמש?" שאלתי בעניין, זה נשמע יותר חכם בראשי.
"זה לא, זה אמיתי מאוד" הוא אמר.
"אבל כשאנחנו הולכים אנשים מבחוץ רואים אותנו הולכים בשממה, מה הם יחשבו?" שאלתי עוד שאלה, למרות שכל-כך הרבה מהן הציפו את מוחי.
"מבחינתם ברגע ששמת את המשקפיים נעלמת לשום-מקום" הוא חייך.
"אבל…" ניסיתי להשחיל עוד מחשבה שנדדה בתוך ראשי אך הוא הפריע לי שוב.
"את רוצה לפגוש את סבתי או לא?" הוא אמר ונכנסנו ללא כל מילה. שתקתי לאורך כל הדרך, אך השאלות שלי לא היו עיקר הדברים- המטרה הייתה לי יותר חשובה.