איליין בלו 3 פרק ט"ז: הצללים של יורקן מאלום

"את באה כבר?" לויד לחש לי.
"כבר" הסתכלתי סביבי, הספר בטח מתחת למיטה. אני בחדר של טובי, עבר זמן מאז שהייתי פה.
"כבר לקחת את הספר?" הוא ישב על עדן החלון, משלב את ידיו בכעס.
"אמרתי לך שאני כבר באה, לא?" התעקשתי והתיישבתי על מיטתו של טובי. כל-כך הרבה רגשות צפו בבת-אחת, מציפות את ראשי ומשאירות אותי קפואה. הרחתי את הכרית, עוטפת אותה בידיי, את הכר הרך שלו. היה לו את הריח שלו, את הריח המתוק של טובי שלי- דמעה ירדה על לחיי. רעש לפתע נשמע בקומה הראשונה, כנראה הדלת הראשית נפתחת.
"בואי כבר" לואי הביט לעברי ונבהל, "איפה הספר?".
"כאן" אמרתי, מרימה את הספר הירוק ועומדת על אדן החלון- מתכוננת לקפוץ למטה. "הנה" הפניתי את ראשי למבט אחרון על חדרו- כל-כך קשה לי לעזוב. "ביי טובי שלי" אמרתי וקפצתי לפני שאפרוץ שוב בבכי.
"עשית את הדבר הנכון. אני יודע שזה לא נראה ככה" לויד התיישב לידי על גזע עץ ענק שניצב בחצר האחורית של מירור וטובי.
"מה נכון בזה? שהוא לא יזכור כלום ואני אהיה אומללה?" הרגשתי רחמים כלפי המצב, ריחמתי גם על עצמי.
"עדיף על המוות של הטובי הזה, זה עדיף על פני לאבד אותו ולדעת ש.." לויד ניסה להסביר לי.
"שזה אשמתי" לחשתי והלכתי.

"לא, שזה אשמת המלוכה- הם הרי לא אנשים כל-כך טובים בלשון המעטה" הוא עקב אחריי, נכנסנו לטנדר ונסענו משם עם הספר.
"את זה כבר הבנתי" צחקקתי ואז נעצרתי, פעם ראשונה שאני צוחקת מאז שאיבדתי את טובי. הרגשתי עוד יותר נורא, כאילו עצם זה שאני מחייכת או צוחקת כשהוא לא איתי זה חלום או איזו שהיא דרך לעבור הלאה. אני לא יכולה לעבור הלאה, לא הלאה מטובי, טובי שלי.
"מה את עושה?" לויד שאל כשזרקתי את הספר על ברכיי, כאילו הוא שלל חם משוד-בנק.
"מה? זה רק ספר".
"רק ספר? אין דבר כזה רק ספר!"עיניו זעמו וקולו רם.
"אוקיי, זה ספר- למה ההתרגשות?" חשדתי.
"ספרים זהו דבר קדוש- לא מתנהגים ככה לספר, קצת כבוד למילה הכתובה" לויד השתנק.
"טוב" נאנחתי.
"אז מה רשום בו? רשום משהו על יורקן או על עולמות מקבילים?" הוא התעניין והסתקרן.
"לא יודעת, בוא נבדוק ביחד" פתחתי את הספר. הכתב בו הספר כתוב היה מעוגל ומחובר, מישהו מאוד מוכשר בטח כתב אותו- מישהו עם הרבה ניסיון חיים בדברים אלו. הדפים הצהובים השמיעו צליל כשהפכנו אותם- צליל מתפצפץ שהעלה חיוך על פני לויד.
"הדפים האלו עתיקים במיוחד, כדאי שנשמור על הספר הזה בדאגה רבה" לויד אמר לי וחיפש מילות מפתח שיעזרו לנו. "הנה!" הוא ראה משהו, הסתכלתי גם אני.
"יורקן מאלום" הקראתי בקול מתעניין, "הוא שד המשתלט על בני-אנוש וגורם להם לבצע דברים שאינם מוסריים בדרך-כלל. 'הוא התגלמות הרשע' אנשים אומרים, ויש אגדות רבות וסיפורי-סבתא על התגלמותו בפני אנשים חסרי-כל תקווה. הוא גורם להם להאמין כי הוא האלוהים ואין שני לו- וכשהוא לא זקוק אליהם יותר הוא עוזב את סביבתו. שמועות מספרות כי הוא מתגורר במקומות חשוכים, בצלליות היום…".
"זהו זה!" לויד הבין והתחיל לנסוע.
"היי, אבל לא סיימתי לקרוא- יש פה הרבה פרטים!" צווחתי, אני לא סובלת שאנשים קוטעים אותי באמצע המשפט.
"תאמיני לי, אמרת הכל! אמרת לי כל מה שהייתי צריך לדעת".