איליין בלו 3 פרק ח': בדיוק כמו פעם

הגעתי לביתו של טובי, חושקת בו יותר מתמיד. אלוהים, אני לא יכולה לחכות לפגוש אותו. רק שהפעם זה יהיה שונה- יהיה אחר, הוא לא יידע מי אני. "טובי! לקחת לי את המחשב במקרה?" מירור צעקה, חיפשה את המחשב כנראה בחצר האחורית שלהם.
"כן, הייתי חייב לבדוק משהו" הוא חייך בחיוך הזה שלו, החיוך שאי-אפשר לסרב לו.
"טוב, תתכונן לארוחת-ערב שלא תשכח בחיים" היא חייכה אליו. וואו, אני מתגעגעת לבישוליה של מירור. הייתי מלוכלכת, עייפה, מסריחה ורעבה- בטני קרקרה, וזו הייתה עוד סיבה ללכת ולפגוש אותם מיד. בגדיי מרופטים ובלויים, אך לא היה אכפת לי. יצאתי מהשיחים והראיתי את עצמי.
"סליחה, שמי איל…" התחלתי להגיד, אך ראשי הסתחרר וגופי רעד פתאום, התמוטטתי על הרצפה.
"מי זאת?" טובי נבהל.
"זה לא משנה, היא נראית מותשת" מירור דאגה, "צריך לעזור לה! אני אביא כוס מים, שים אותה על הספה בסלון.
"אין בעיה… וואו, היא יפהפייה" הוא חייך, שמעתי זאת לפי קולו. שמעתי את כל זה דרך מסך שחור שהופיע מול עיניי. כאילו רואה, מנסה לראות אך לא יכולה, כמו עיוורת. מגעו החם של טובי החזיר את כל העצב והשמחה, את כל האהבה שחשתי כלפיו מההתחלה, מהפגישה הראשונה. את כל הזיכרונות והדברים שעברנו, הקשיים שעליהם אהבתנו גברה. איך ייתכן שהוא לא זוכר אותי? אותי? אני איליין, והוא טובי שלי! איך?.
"את שומעת אותי?" הוא לחש, רוכן מעל הכורסה.
"מ-מה?" גמגמתי, ניסיתי להוציא את המילים מהפה, מה אני אומר לו?.
"מה שמך? מי את?" מירור חשדה, ממש השתכנעתי שזיכרונם עזב אותם- נודד אי שם בעולם מקביל.
"שמי… שמי אי.." מלמלתי, המילים לא רצו להתגלגל החוצה , ובמקום נתקעו לי בגרון ויצרו תחושת-מבוכה.
"סליחה? מה שמך?" טובי שאל והתמונה התבהרה למשמע קולו. שמי, נכון, איליין. שכחתי את זה לרגע, איך זה הגיוני?.
"שמי איליין" קמתי מהכורסה והסתכלתי על הסובבים, טובי ומירור, בריאים ושלמים! מביטים בי בחשדות אך אני חייכתי, חיוך שגרם להם לחשוד אפילו יותר אך זה לא הפריע לי. שמחתי לראות אותם, כמו שלא שמחתי לראות אך אחד בחיי.

"אז איליין, את מהאזור?" טובי שאל, נבוך.
"בערך, היו הרבה שינויים לאחרונה" חייכתי אליו. עיניו נראות אותו הדבר אך נפשו אחרת, שונה.
"מה זאת אומרת, יקירה?" מירור התעניינה והסתקרנה, מושיטה לי כוס תה חם. התה של מירור היה המעולה ביותר בכל האזור, בכל העיירה, וביום חורף קר נדמה שגם בכל העולם.
"וואו, כפי שאני זוכרת" חייכתי, אך מיד ראיתי את החשדנות גדלה בעיניהם.
"כפי שאת זוכרת את מה?" קולותיהם גברו, נהיו גבוהים יותר מחוסר-ידע.
"כלום, פשוט התה הזה מזכיר לי את… את הוריי, הם היו מכינים לי כאלו כל הזמן" ניסיתי למצוא תירוץ, ונראה שאני שחקנית מצוינת והם האמינו לי.
"היו?" מירור נבהלה.
"הם נעלמו מחיי מלפני הרבה זמן, לא השאירו אפילו סימן למקום הימצאותם" נאנחתי, למרות שידעתי איפה הוריי. זה כאילו שמו אותי בעבר הרחוק, רק שעכשיו אני כבר יודעת הכל.
"גם שלי" הוא אחז את ידי וישב מימיני, מביט בי במבט דואג- רגע שנשמר בלבי לתמיד.
"מאריה ואריק סטון?" שאלתי בזמן ששפשפתי את עיניי.
"איך את יודעת?" מירור נדהמה מהידע הרחב שלי.
"אני שמעתי עליהם פעם" הגנבתי מבט קטן אל טובי ועיניי שבו אל מירור. "סיפרו לי שהם גרים באגם תת-קרקעי" חייכתי.
"גם לי סיפרו את זה, מירור סיפרה לי סיפורים לפני…" טובי אמר.
"לפני השינה" קטעתי אותו, וברק עבר על עיניה האפורות-שקופות של מירור.
"נראה שאת יודעת די הרבה- את אנטארית במקרה?" מירור התיישבה מולי על ספת-יחיד המותאמת בצבעה לכורסה, לוגמת מכוס התה שלה ונראית די חשודה.
"לא, אני גנטארית" חייכתי, היא כמעט נחנקה.
"את גנטארית?" טובי שאל.
"כן" חשדתי שהם כל-כך נדהמים, "מדוע אתם כל-כך מופתעים?".
"לא נשארו גנטארים רבים, אני לא מאמינה שיש ניצולים" מירור קפצה משמחה.
"אבל מה קרה לכולם?" תהיתי.
"הושמדו" טובי טמן את ראשו בידיו, העביר אותן בשערו בפרצוף כאוב.
"הממלכה קרסה, איש בשם הלס רצח כל אישה, גבר וילד מהקהילה הגנטארית" מירור הסבירה. באותו רגע נעמדתי, אמרתי תודה ובאתי לעזוב.
"לאן את הולכת?" מירור שאלה, והמשיכה לפני שהספקתי לענות, "את נשארת פה הלילה, בבוקר תוכלי להמשיך בדרכך אם תרצי".
"את חייבת להישאר, מירור מכינה את עוגת-השוקולד המפורסמת שלה" טובי חייך, כמעט נמסתי למראה החיוך שלו. חיוך חושף-שיניים, גדול מאוזן לאוזן וממיס את כל הלבבות- לפחות את שלי.
"בסדר" אמרתי, מחייכת חיוך אידיוטי שענה לו על הכל כנראה. הבטנו אחד על השנייה- כמו בפעם הראשונה שבאמת הבטתי בעיניו, מבט עמוק וחודר לנשמתי. אני נשארת אצלם הלילה, בדיוק כמו פעם.