איליין בלו 3 פרק ה': החיים ללא טובי

התעוררתי במקום מוזר, שמיים תכולים עטפו אותי ושמש חיבקה בחמימות את גופי. הדשא החם ליטף את רגליי הרועדות ושיערי התפזר ומילא את הסביבה.
זכרתי מה קרה אך לא איפה אני, הייתי אבודה. זכרתי את טובי, את כולם כמעט, את העסקה השטנית שביצעתי עם הלס והטובי האחר- לא שכחתי כלום. "איליין, את באה?" שמעתי את ארין קוראת לי.
"ארין?" לחשתי, התרוממתי והחזקתי את ראשי, מסתכלת על הרקע הצבוע בצבעים בהירים כיום קיץ. הכל נראה מוזר, אחר, לא שייך.
"אמרתי לך לבוא, לא?" ארין נעמדה מולי, שיערה השחור אסוף ובגדיה מרופטים.
"ארין?" אמרתי שוב. "למה את נראית ככה? את… ניקית את הבית?" נבהלתי מידיה הדהויות.
"ברור, כשאחותי נעלמת לי אין לי ברירה" היא הביטה בי בכעס וגבותיה התרוממו.
"איפה אמא ואבא?" ניסיתי להבין.
"איזה אבא? איזו אמא? את רואה אותם פה? אני לא" היא מלמלה. חשבתי שנשאבתי לעולם מקביל. ארין לעולם לא תנקה את הבית, הוריי בחיים לא היו עוזבים אותנו שוב.
"מתי שמעת מהם בפעם האחרונה?" התחלתי לחשוב שהם בעולם החיים-מתים שוב, בצינוק הזה שהלס הכניס אותם כשהצלנו אותם- אני ו… כאב הראש שלי התחזק, כל שריר בגופי צרב ופעם.
"את באה לעזור או לא?" היא צעקה והלכה, "יש כלים לעשות". לא אמרתי מילה, הלכתי בעקבותיה, אוספת את שיערי. התקרבנו לבית קטנטן, גג אפור ומטולא וחלונות קטנים וצרים.

"איפה הבית שלנו?" הבטתי לכל עבר, מנסה למצוא את הבית הגדול שזכרתי.
"זה הבית שלנו. באמת איליין, ממתי נדבקת בוירוס השיכחה?" היא שאלה. וירוס השיכחה? ארין בחיים לא סיפרה בדיחה כזו גרועה, היא בדרך-כלל מצחיקה. מה קרה לה? מה קרה לעולם שלי? הוא התהפך לגמרי.
"ואיפה טובי ומירור? ומה עם סקאי?" תחקרתי אותה.
"מי אלו? את שוב מתחילה להזות דברים?" היא נאנחה. שתקתי, ארין פתחה את דלת הבית בחריקה גדולה ונכנסנו. מבפנים הבית-צריף הזה היה נראה כמו שדמיינתי, הכל מרופט ומכובה צבע דהוי. הרהיטים היו דלים, מועטים, מכוסים אבק וטלאים. האח היה קטנטן וחימם רק את האזור בו היה ממוקם, כל מה שחלמתי שלא יקרה לשתינו קרה, היינו עניות יותר מהעוני עצמו. התיישבתי בכיסא מטולא, נושפת את האבק הרחק ממני. "אז זה הבית שלנו…" מלמלתי במבט מושפל.
"אחרי שאמרנו לאחר שלום, לא הייתה לנו ברירה" היא שמעה אותי, קולה הצרוד והכאוב דיבר.
"אמרנו לאחר שלום?" ציטטתי, קמט הופיע על מצחי באי-הבנה.
"את ברצינות לא זוכרת?" היא התיישבה לידי, מגישה לי כוס מים צוננים.
"לא".
"ובכן" היא בהתה ברצפה במחשבה על מילים שיבנו נכון את הבשורה, "אחרי שפרשתי מהקולג' ו מצאתי עבודה…".
"פרשת מהקולג'? למה?" התפרצתי, אך אחרי מבט של ארין סימנתי לה להמשיך.
"אחרי שפרשתי, בשל סיבות כלכליות, לא היה לנו איך לשלם אז מצאתי עבודה. זה לא הספיק כמובן אז היינו חייבות למכור את הבית שלנו ולקנות את הבית הזה" מבטה שוטט בחדר באכזבה, כאילו ציפתה ליותר מחייה- למה שהיה לה פעם. ריחמתי על המציאות הזו, אך הרגשתי אורחת במציאות הזו- כמו חלום שאני יכולה להתעורר ממנו בכל רגע. פחדתי קצת להתעורר.
"איך פתאום לא היה כסף? אמא ואבא שולחים לנו מידי חודש כסף מאיפה שהם לא היו כל השנים, בעולם החיים-מתים" צווחתי, לא רציתי להאמין שזה קורה.
"על מה את מדברת? הם היו שולחים לנו כסף, עד שהגעת לגיל 15! אז הם נטשו אותנו סופית. לא שומעים מהם יותר, לא רואים אותם אף-פעם…" ארין הניחה בגסות את הכוס על השולחן הקטן והמוכתם. "אם הם היו אמיצים מספיק להתמודד איתנו- הם היו חוזרים מאיפה שהם לא נמצאים" היא הזילה דמעה והלכה לכיור המטבחון שהיה לנו, החלה לשטוף כלים בייאוש ולהימנע ממבטי הכאוב עליה.
"אני הולכת לתקן את זה" מלמלתי לעצמי, חשבתי על מקומות שאנחנו נוכל ללכת, לתקן את המצב ולהחזיר אותו לקדמותו.