איליין בלו 3- פרק ד': זיכרון או מוות

"איזה עוד אפשרות?" שאלתי.
"אני אתן לך לדבר עם האדון" הוא נעלם, משאיר אחריו ערפל מסתורי. מתוך הערפל יכולתי לראות ראש מבצבץ, מביט עליי במבט זועם.
"ה-הלס" גמגמתי. לא יכולתי להאמין למראהו הגועלי, רק רשע וזלזול קרנו מעיניו. "אתה חי".
"חי ונושם" הוא חייך, מניף את ידיו לצדדים כמתוודה על חטא.
"זה לא טוב" אמרתי, " אתה צריך למות!" צעקתי וניסיתי לרוץ לעברו. ניסיתי לרוץ, אך משהו המשיך למשוך אותי לאחור- מן סורג בלתי-נראה שמנע ממני להגיע אליו ולרצוח אותו בידיי.
"לא יפה איליין, ככה מתייחסים לאלו שחסו על חייך?" הוא כמעט התייפח, אך ראו שהוא מעמיד פנים.
"למה אני וטובי לא יכולים להיות ביחד?" צרחתי בכל יתר כוחי.
"הלא זה מובן מאליו?" הוא שאל, מתח את עיניו.
"המלכה אמרה שאסור למגן ומוגן להיות נשואים" נאנחתי.
"זה נכון. אך במקרה שלכם זהו פשע חמור!" טובי האחר הופיע לידו.
"במקרה שלנו? מה כל-כך מיוחד במקרה שלנו? מה שונה?".
"את הגנטארית הראשית, הוא מגן" טובי האחר השיב לי.
"אז מה?" עניתי, "איך זה קשור?".
"הגנטארית הראשית, עפ"י הנבואה, עומדת לבד כל חיה" המלכה הופיעה עם קלף צהוב וארוך. "היא עומדת לבד, מנצחת או מפסידה לבד ואינה נישאת לאף-אחד".
באותו רגע כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה טובי, אך ורק עליו ועל האופן שבו הוא נפגע מכל העניין. לא היה לי אכפת מהכאב שלי, כל מה ששמתי-לב אליו היה ליבו השבור ואיך שהוא ירגיש.

"טובי האחר. אמרת שקיימת אפשרות, אם אתחרט, שטובי לא ייפגע ולא יקרה לו כלום" טיפת זיעה חלחלה ממצחי לאדמה השחורה.
"אכן אכן" חיוכו התרחב, "אכן קיימת אפשרות כזו".
"אתה מוכן לספר לי מהי?".
"ניתן לו חיים חדשים, חיים מושלמים ותמימים. חיים כמו שכנראה היו לו לפני שפגש אותך" הלס נאם וטובי האחר נעלם שוב.
"איפה המלכוד?" שאלתי בטון מזלזל.
"אין שום מלכוד" הוא חייך חיוך זדוני.
"הלס" הרמתי את הגבה, מסתכלת עליו בחשד גדול. "איפה המלכוד?".
"ובכן, אם את מתעקשת. כדי שהוא יחיה את חייו מחדש, הוא חייב לשכוח ממך".
"לשכוח ממני?" השתנקתי, "תדבר ברצינות הלס- איפה המלכוד?".
"זו המלכודת!" הוא צעק.
"לשכוח ממני?" דמעות עלו בעיניי. "ומה זה אומר?".
"אנו נמחק את הזיכרון שלו, לא יהיה לו מושג מי את. ובכן, לאף-אחד מן האנשים שהכרת לא יהיה מושג מי את" הוא נאנח ברשעות.
"מה?" צווחתי. "אתה לא יודע על מה אתה מדבר, הלס".
"אני יודע יותר ממה שאת חושבת" הוא חייך והביט בי בלגלוג.
"מה אתה בעצם אומר? שאף אחד לא יזכור אותי? לא סקאי, מירור, טובי? אפילו לא אסטריס?".
"לא, כל אחד שאולי יחשוף אותך ויסכן את טובי בכך שיכיר לו אותך" הוא אמר.
"איך אני יודעת שאוכל לסמוך עליך?" אמרתי באדישות.
"את תמיד יכולה לסמוך עליי, איליין" קולו השאיר הד בכל החלל. "איליין, איליין, איליין… הגנטארית שאמורה להביא עימה שלום ושלווה. עוד לא למדת שאת בצד הלא נכון?".