איליין בלו 3 פרק ד': התחלות חדשות

"אז אתה אומר אומר שהוא לא יזכור אותי, לא יזכור אותנו? את מה שהיינו? כלום?" שאלתי, מנסה להבהיר את המצב המתוסבך בו אני נמצאת.
"לא כלום" הוא אמר בקול ברור. "או שתישארו כלואים פה לנצח".
"טובי לא ייפגע מכך? לא יקרה לו כלום, נכון?" בהיתי בעלטה שכיסתה את סביבתי.
"לא, מבטיח" הוא הצדיק.
"אני מוכנה שתעשו את זה, אך בתנאי אחד" סיננתי בין שיניי, "אל תפגעו באף אחד מאיתנו יותר, בעיקר לא בטובי".
"מה שתרצי" הוא קד קידה כמשרת, כמציית לדבריי. ידעתי שאסור לסמוך על הלס ועל הטובי האחר, אך זו ההזדמנות היחידה שיש לי להציל את טובי מהמהומה הזו. אני יודעת- לא נהיה ביחד, אך לפחות הוא יהיה מוגן, זה יותר חשוב לי. לפתע הואר מקום בעלטה הכבדה שעטפה אותנו, ראיתי את טובי בוכה וממורמר, מביט בי מבעד לקיר זכוכית.
"טובי! טובי!" צווחתי ודמעות יורדות על פניי, מלוחות יותר מכל.
"איליין, בבקשה אל…" שמעתי את קולו המעומעם קורה לי. אוי טובי, להיפרד ממך ככה זו דרך נוראה, אפלה.
"טובי, אני חייבת! חייבת להציל אותך… אתה חייב לחיות רחוק ממני!" צעקתי, מקווה שהוא יבין שאיני אומרת זאת מרצוני, הסיבה היחידה היא הפחד שיקרה לו משהו.
"אני לא יכול לחיות רחוק ממך!" הוא צעק, דופק על הזכוכית ומנפץ אותה. "אני לא רוצה לחיות רחוק ממך".
"למה אתה עושה את זה קשה יותר ממה שזה?" ניגבתי את דמעותיי וחיבקתי אותו, הרחתי את ריחו המתוק. "אתה פשוט לא מבין כמה זה קשה לי".
"את לא יכולה לעשות את זה! חייבת להיות עוד דרך".
"הדרך השנייה היא שתמות, ששנינו נמות! יחד עם כל מי שאנחנו אוהבים" מלמלתי.
"אבל נמות ביחד" הוא ליטף את לחיי.
"אני לא רוצה שתמות, לא בשבילי… מה אני? רק איליין".
"את לא רק איליין, את איליין שלי" הוא משך את הסנטר שלי לפנים, נישק אותי.
"איליין שלך בחרה, אני מעדיפה שתחיה רחוק ממני ולא תיפגע" אמרתי. הוא פתח את פיו לדבר, אך במקום סגר אותו והביט בי בעיניים עצובות, כמעט גרם לי לבכות שוב. "אני מעדיפה שלא תמות בשבילי, בגללי".

"אני מוכן למות בשבילך" הוא עטף אותי בזרועותיו החמימות.
"מספיק עם השטויות" טובי האחר אמר.
"אתה…" הוא נראה מבועת, "מי אתה?".
"נדבר על זה בהזדמנות- בינתיים" הוא אמר, שולח את ידו אל טובי ודורם לטובי להפסיק לזוז.
"מ-מה עשית?" גמגמתי.
"שלא תהיה התנגדות" הוא חייך חיוך אכזרי.
"תעשו את זה מהר, תשחררו אותו" עצמתי את עיניי.
הלס החזיק בו, מושיב אותו על כיסא המחובר אל כל מיני חוטים משונים, כיסא אחד מתוך שיירה שלמה, שאליה קשורים כולם, כל מי שאני אוהבת. סקאי, ארין, הוריי, אסטריס, אריק ומירור. כולם.
"איליין, מה אנחנו עושים פה?" מירור נאבקה בחוטים.
"אף אחד מכם לא ייפגע, לא עוד, לא בשבילי!" אמרתי.
"מה את אומרת בעצם?".
"אתם הולכים לעבור מחיקת-זיכרון" נאנחתי, "אתם לא תזכרו אותי".
"מה?" אימי שאגה.
"את אבא וארין לא, אך כל השאר לא יזכרו אותי".
"את החברה הכי טובה שהייתה לי אי-פעם, גם היחידה" סקאי מלמלה לעצמה, תלתליה הג'ינג'ים נחים על כתפיה. היא הביטה בי במבט שמתחנן שלא יעזבו אותו, ולא רציתי, אך זה מה שטוב בשבילם. אפילו אם הם לא יודעים את זה עוד.
"איליין, מה קורה פה?" טובי התעורר, חגורות מכושפות עטפו אותו כדי שלא יקום.
"לעולם לא אשכח אותך" נחגרתי בכיסא שמימינו, דמעה נופלת מעיניי.
"מבטיחה?" הוא לחש לי, מחייך.
"אני אוהבת אותך" צעקתי ברגע האחרון.
"איליין שלי" הוא לחש, ואחרי המילים האלו איני זוכרת הרבה. קרן אור חדרה לעיניי, והתעוררתי במקום אחר.