איליין בלו 3 פרק ג': צינוק גנטאר

ראיתי את פניו האוהבות של טובי בפעם האחרונה ולאחר-מכן מסך שחור. לא ידעתי איפה אני, לא ידעתי מתי אצא ומתי אראה אור שוב. לפתע פסי אור הופיעו, כאילו אי שם במרחק הופיעה דלת סורגים כמו בכלא, בצינוק. לא יכולתי לראות את הרצפה אך ידעתי שהיא שם מתחתי. זחלתי בחוסר-ראייה אל עבר האור.
'לא מתחרטת' חשבתי לעצמי, בחיים לא אתחרט על טובי- לעולם לא אנסה לשכוח או להדחיק אותו. לעולם לא.
"בבקשה, בבקשה…" לחשתי בכוחותיי האחרונים. "תנו לי לצאת!".
"הדבר היחידי שישכנע אותי" פנים מרושעות הופיעו מעבר לאור, מטילות צל ארוך אל עבר החושך. "הוא שלא תראי יותר את אהובך, המגן הזה".
"מי אתה? תראה את עצמך" צווחתי.
"אני? מי אני?" הוא צחק, התקדם קדימה והראה את פרצופו. "אני טובי, איליין. את לא מזהה אותי פתאום?".
"אתה הטובי האחר" מלמלתי.
"האחר? אני האחד והיחיד!" הוא צעק, מניף את ידיו למעלה בניסיון למשוך תשומת-לב.
"אתה צודק" נעמדתי, "יש רק טובי אחד- אבל זה לא אתה, זה בחיים לא יהיה אתה!".
"זה יהיה אני- או שזה היה התא הזה" מבטו החפיר, עיניו השחירו והאפלה גדלה במבטו.
"מה עשית עם טובי? מה עשית עם טובי שלי?!" צרחתי והד נשמע, ניסיתי לצעוד לעברו אך לא יכולתי, משהו משך אותי אחורה. כאילו גבול סומן באותו מקום, שאותו אסור לחצות ואי-אפשר לחצות, "מה זה? מה זה הקסם הזה?".
"זה נקרא 'צינוק גנטאר', כפי שאת רואה כל תא פה הוא אינסופי ומבודד כל אסיר עד לריקבון" עיניו הבריקו מחושך, מאפלה, מרשע.
"חשבתי שגנטארים אמורים להיות טובים" סיננתי בין שיניי הנאבקות.
"חלקם, אך לא אנחנו" הוא צקצק בלשונו.
"אני רק אומר את זה פעם אחת: איפה טובי?" התנשפתי והתנשמתי.
"בגיהנום" הוא זעם והלך משם.
"לא, חכה, חכה!" זעקתי בעודי מתפרקת על הרצפה מגעגועים.
"כן" הוא חייך, כאילו משאלותיו התגשמו.
"אם אתחרט על הנישואים, אם אתחרט על כך שפגשתי אותו…".
"כן?" הוא המשיך, זירז אותי והתקדם לעברי.
"אם אתחרט על הכל, טובי ימשיך לחיות? האם תפסיקו לפגוע בו?" שאלתי בחרטה אך בקול רם. כל החלל התמלא הד רועם וזועם.
"יש עוד אפשרות". אפלה, אפלה היא הדבר היחידי שחשתי.