איליין בלו 3 פרק ב׳: מלכות גנטאר

התמונה התבהרה, מצאתי את עצמי קשורה בידי יחד עם כל משפחתי והאנשים שאני אוהבת. החדר היה ענקי ותקרתו הייתה גבוהה, מקושטת. הכל היה מפואר, מעוטר בצבעים עזים ובולטים לעין- כמו ארמון, כמו טירה. מה קורה פה? עשינו משהו? ולמה אנחנו קשורים? כל אלו שאלות שצצו במוחי והייתי נחושה לענות עליהן. "מה קורה פה?" שאלתי את אימי, היא נראתה מופתעת.
פתאום זוג אנשים הופיע מול פנינו המבולבלות בראש גרם המדרגות הלבנות. אישה הלבושה בשמלה צהובה ומנופחת, נראתה מיושנת במקצת. כתר זכוכית לראשה ומבט זועם בעיניה הכתומות. שיערה היה ארוך, שחור עם גווני כתום. היא הייתה גבוה, רזה ופרצופה היה צר וממוקד בנו, עיניה גדולות ומבטה מאיים. לעומת זאת, לידה נעמד איש בעל פנים מלאות וזיפים. עיניו היו שקופות ושיערו חום-בהיר. הוא היה לבוש בחליפה שנראתה משנות ה50, מחויטת הצבועה באפור המתאימה לעיניו באופן יוצא-דופן. הוא היה גבוה ופחות רזה- נדמה היה לי שהם מהונדסים להיראות כמו מלך ומלכה, אולי זה מה שהם?.
האישה הוציאה מגילה ופתחה אותה- היא התפרסה לאורך כלל החדר ועד אלינו. מבטה המאיים נישא אלינו ולאחר-מכן טייל בין המילים הכתובות.

"עפ"י סעיף 1,175, בשחור על-גבי לבן" היא אמרה בקולה הצווחני, "מנוסח באופן פשוט ביותר כי גנטאר ומגנו אינם רשאים להינשא או לקיים קשר-רומנטי. אתם מוכנים להסביר לי מאיזו סיבה הפרתם את חוקי הוולומיין?".
"וולו-מה?" שאלתי מבולבלת.
"וולומיין, מגילת חוקי-הגנטאר" האיש הזר אמר לי, "ילדה טיפשה, בחיי לא ראיתי גנטארית שלא יודעת על קיום המגילה" חיוכו המזלזל התגרה בי.
"אל תדבר אליה ככה!" טובי התפרץ לדבריו, מנסה להשתחרר מהקשירה החזקה שעטפה את כולנו.
"ומי זה? אתה בטח המגן המתנשא" הוא נזף בו, מבטי השתנה באותו הרגע.
"תעזוב אותו" צווחתי.
"אז את בטח איליין" מבטו הזועם התרכז בעיניי המבוהלות.
"אתה מוכן להסביר לי, מר. 'אני טוב מכולם', למה אנחנו פה בכלל?" ארין שאלה, נאבקת בחבל העבה הקשר את כולם לקיר.
"איך את מעזה לדבר למלכך בצורה הזו! נצרי את לשונך" הוא אמר, ופיה של ארין נקבר תחת שכבה של עור הנוצרה משום-מקום. כולם נבהלו וארין ניסתה לדבר אך לשווא.
"מירור- את חלק מזה? אחותי הצעירה?" כל העיניים יצאו מחוריהן מבעד לחבל, כולם נבהלו והסיתו את מבטם אל מירור.
"אתה חצי-אח, וגם את העובדה הזו אני מכחישה" היא נזפה בו, נשפה אליו בכעס.
"לא יפה מצידך" הוא חייך והאישה התקדמה לעברנו.
"מי אתם בכלל, שאתם תכאיבו למשפחתי ותנזפו בנו?" צרחתי ובכיתי, מנסה לחבק את מירור חצי-חיבוק.
"מי אנחנו? מי אנחנו?!" האישה הרימה את אפה בהתנשאות. "אנחנו מלכך ומלכתך! זה כל מה שאת צריכה לדעת גברת צעירה".
״אתם לא מראים חן כמו מלכים בסרטים״ מלמלתי לעצמי.
״אל תוציאי עוד מילה״ היא שלחה את ידה בזעם, עצמתי את עיניי בציפייה לגרוע מכל.
״מ-מה זה הקסם הזה?״ היא גמגמה, מסתכלת על ידה במבט מאוכזב ומובס.
״אה-הא!״ נחנקתי מצחוק, ״אז בכל מקרה מה שרציתי להגיד היה… תשחררו אותנו עכשיו!״.
״לא עד שאנחנו מקבלים שבועת-דם שאתם לא נישאים אחד לשנייה ולא תפרו עוד את חוקי הגנטאר הבלתי-מעורערים״.
״שבועת-דם? לא קצת הגזמנו?״ התבדחתי, הייתה לי תחושה שאני יכולה להגיד הכל והיא לא תוכל לעשות כלום בנושא. הייתי מאושרת ופלטתי את כל מה שהיה לי בראש.
״תשתקי ילדה טיפשה״ המלך השתיק אותי, שלח את ידו אליי בניסיון לעשות לי משהו ללא הצלחה. הוא נראה מבולבל, כאילו רק הרגע קיבל בשורה על סיום מלכותו שהתגאה בה כל-כך.
לא ידעתי איך להגיב, אם לצחקק או להתגלגל מצחוק- למרות שלא הייתה לי ברירה אלא להיות מודה אל הקיר וקשורה בחבל מחוספס ומתוח. פחדתי ובאותו זמן לא פחדתי בכלל.
״את מוכנה להישבע?״ המלכה אמרה בקולה הצווחני, משלחת את ידה ומהדקת את החבל עד שלא יכולנו לנשום כמעט. כמעט.
״בחיים לא! אני אוהב אותה תמיד! לעולם לא תוכלו להפריד אותנו״ טובי התפרץ לשיחה.
״טובי״ מלמלתי, הוא חייך אליי חיוך מאוהב ופנה אליהם בחזרה במבט לוחמני- ובקרב הזה הוא היה נחוש לנצח.
״איליין, אני לא יכול לאבד אותך. איבדתי אותך יותר מידי פעמים״ הוא הביט בי במבטו, נשביתי בקסמו כמו בפעם הראשונה והקסומה בה נפגשנו בפעם הראשונה.