איליין בלו 2 פרק י"ב: ברוך שובך, איליין

התעוררתי בגופי שוב, מתנשפת ומתנשמת, צופה בכל הסובבים אותי. הם לא הפסיקו לבכות, הבחינו בי בפליאה. "איליין" טובי חיבק אותי חזק, לא עזב אותי.
"מה קרה? לא יכולתי לראות כלום ופתאום… אליאן, שחררת את כולם" מלמלתי.
"לא עשיתי כלום, זו לא הייתה אני" היא חייכה, מירור הבוכייה נעמדה מולי מחייכת גם.
"מירור" חייכתי.
"אפילו לא ידעתי שיש לי כוח כזה" עוד דמעה ירדה על לחיה. קמתי וחיבקתי אותה, "תודה" לחשתי באוזנה.
"אין על מה" היא נישקה אותי על מצחי.
"אמא, אבא, ארין!" נאמתי וחיבקתי את כולם.
"איליין" הם מלמלו, מחבקים אותי.
"רק משפחה מקבלים חיבוק?" סקאי ואסטריס הופיעו ביחד עם אריק, אביה של סקאי.
"לא נותנים חיבוק לחברה הכי טובה?" סקאי חייכה.
"ברור שנותנים חיבוק" חיבקתי אותה.
"ברוכה השבה לחיים" אסטריס תפסה את פניי, חייכתי.
"ואתה, אתה תשמור עליה" אסטריס פנתה לטובי.
"היא שומרת עליי" הוא חייך אליי, וכמו בפעם הראשונה שראיתי אותו מחייך נשביתי בקסמו. ניגשתי אליו מחייכת יותר מתמיד, מחבקת אותו כל-כך חזק ומלטפת את שיערו.
"מה קרה לאתה האחר?" שאלתי.
"מה?".
"לא חשוב" התעלמתי, הייתי חייבת לגלות עוד על הטובי האחר, האפל. "התגעגעתי" צחקקתי.
"גם אני" הוא חייך ונישק אותי מול כולם.
"אמא, אני רוצה שתכירו את…".
"אנחנו הספקנו כבר להכיר את הנער הצעיר הזה" אבי חייך וטפח על שכמו של טובי.
"תני לי רק להגיד שמצאת לך גבר לעניין ומאוד נאה" פניה של אמי האירו לעברנו.
"אני יודעת" הסתכלתי עליו, הבטתי בעיניו המאושרות.

"ארוחת-הערב מוכנה" אמי דפקה על דלתי, "כולם כבר פה".
"כבר באה" התנתקתי מהמחשב, אוספת את שיערי ויורדת למטבח. 'אני חיה' חשבתי לעצמי, 'אני חיה יותר מתמיד, עם טובי, עם משפחתי'. מעכשיו אני חוגגת את החיים, רואה אותם מנקודת מבט אחרת.
"היי, הנה את" טובי אחז בי, מחבק אותי מאחור.
"היי" חייכתי.
"אני מקווה שלא אכפת לכם, הבאתי איתי את החבר שלי" קולה של סקאי נשמע.
"סקאי? איפה את?" שאלתי.
"מאחורי הדלת".
פתחתי את הדלת, כל מה שיכולתי לראות הייתה מתנה קטנטנה וכתומה:" זו את, סקאי?".
"היי" היא חייכה.
"ואיפה החבר?" התגריתי בה עם חיוך חשדן.
"הוא בלתי נראה עכשיו" היא אמרה, "תראה את עצמך".
"נעים להכיר" נער בלונדיני חייך והושיט את ידו ללחיצה. היו לו עיניי-דבש אדיבות. "שמי ונטוס היימס".
"נעים להכיר אותך, ונטוס" אמרתי וחייכתי לסקאי, מסמנת לה שהוא מנומס.
ישבנו כולם סביב השולחן הערוך והגדול, משפחה אחת גדולה ושמחה.
"קחי" טובי לחש לי, מושיט לעברי מפתח, "רח' הדובדבן 5". פניי המבולבלות לקחו את המפתח והסתכלו עליו, לא הבנתי את הרמז שלו. המפתח לעתיד שלי, ככה מראהו בישר, המפתח לאהבה.
"אני רוצה אותך קרוב, ככה אוכל להגן עלייך יותר טוב" הוא לפתע אמר והביט בי בעיניו- איך אני יכולה לעמוד בפיתוי המבט שלו?.
"אתה רציני?" חייכתי, סוף-סוף הבנתי מה הוא מנסה לומר. "אתה באמת מתכוון לזה?".
"ברור, שותפה" הוא חייך אליי.