איליין בלו 2 פרק י"א: חיים ומוות

השעון עצר, כל גרגיריו הגיעו לחלקו התחתון, דמעות עלו בעיניי.
"איליין, לא" שמעתי את קולה של ארין מאחוריי, "עכשיו רק הבנתי את החידה- ואני לא נותנת לך למות".
"אני חייבת" בכיתי, חיבקתי אותה חיבוק פרידה.
"איליין, איליין לא" שפתייה רועדות.
"איליין, את חייבת" שמעתי את קולו של אבי, "הכל יהיה בסדר".
"אבא" לחשתי, "אמא" לקחתי את הסכין וכיוונתי אותו ללבי.
"איליין" מלמלה מירור, מחבקת את ארין בבכי מר.
"טובי" אמרתי, ותקעתי את הסכין בלבי.
"לאאאאא!" ארין נפלה על הרצפה, תמונת החדר נהפכה מטושטשת, עיניי נעצמו. לפתע מצאתי את עצמי בחדר לבן, הוריי וטובי ניצבו לפניי.
"אמא? אבא?" נאנחתי, "טובי?".
"איליין" הוריי ניגשו אליי, חיבקו אותי שניהם.
"איך אני חיה? איך אתם חיים?" חיבקתי את טובי.
"איליין שלי" טובי חיבק אותי, מלטף את שיערי.
"איפה היית" דמעותיי זלגו וצחוקי נשמע לרגע, "התגעגעתי".

"הלס שם אותי פה, הוא תפס אותי ואת נשמתי לפה" הוא אמר, מביט בי במבט הזה שלו, המבט שאי אפשר לעמוד בו.
"נשמתך? אבל אתה פה" חשדתי.
"אני פה, אך בעולם, בחוץ…" הוא מלמל.
"אנחנו רק נשמות בחוץ איליין, אם נצא אנחנו ניהפך לנשמות ונמות. בדרך מסוימת, הלס שם אותנו פה והציל אותנו" אימי אמרה, מחייכת אליי. חיוכה כמו החיוך בתמונות מילדותי, איך לא נפגשנו עד עכשיו?.
"אך אנחנו נחשבים למתים גם פה" אבי אמר, "הרחיקו אותנו לשנים ממך ומארין, אלו לא חיים".
"אבא" הייתי מאושרת, לראות את הוריי, לראות את טובי בחיים… אין דבר שמשתווה לזה.
"אז איך יוצאים?" הבטתי בכולם.
"ניסיתי לצאת במשך הרבה שנים" אמי אמרה, "הלס רצה שאני אתחתן איתו במקום, לא יכולתי להינשא לאדם כל-כך רשע ואהבתי את אביך יותר מכל דבר" היא אחזה בידו וחייכה. "הוא האדם הכי חשוב לי בעולם, אך הלס לא וויתר, הוא רצה שאני אתגרש מאביך- הוא רצה אותי לעצמו ולא נתן לי אפשרות לצאת במשך כל השנים האלו, לא נתן לי להכיר את הילדות שלי- הילדות שלי".
"הלס יכול לאהוב?" טובי שאל, "הלס הוא ההגדרה לשנאה, הוא לא יכול לאהוב".
"את וארין, אתן הדברים הכי חשובים וטובים שאי-פעם הבאתי לעולם הזה" אמי אמרה.
"הלס לא ידע על קיומכן, הוא ידע רק על הנבואה ולא קישר" אבי המשיך.
"עד מלפני שנה" גמגמתי, "הוא הבין שאני הגנטארית מהנבואה, זו כן אני" לפתע הבנתי הכל, לפתע הכל היה הגיוני ומסודר. לפתע נזכרתי בדבריו של הלס, ניסיתי למצוא רמז במילותיו.
"מירור היא המפתח, מירור גריי היא המפתח" מלמלתי וחייכתי, "אני חושבת שיש דרך יציאה".
לפתע הבזק אדום, אוריאן ואליאן נחתו בחדר- צרחו למראהו של טובי.
"אתה, אתה הרגת אותנו" עיניהן נפערו.
"אני מה?" טובי נבהל.
"זה טובי" אמרתי, "זה הטובי שלי, לא האחר".
"יש אחר?" הוא חשד.

התעלמתי מכולם לרגע אחד- עצמתי את עייני, מנשה לשדר למירור את מילותיו של הלס, את הרמז שהשאיר לי. "מה זה אמור להגיד לי?" הא שידרה בחזרה, שמעתי ברקע את ארין בוכה, מתייסרת.
"אני לא יודעת, אולי אם תתרכזי ממש באליאן ואוריאן, בטובי, בי ובהוריי- בכל מי שנעלם- ואולי יקרה משהו. הלס אמר שאת המפתח, יכול להיות שאת המפתח לעולם החיים-המתים".
"אני אנסה" היא אמרה ולא שמעתי את קולה יותר.
"את בטוחה שהיא המפתח?" אוריאן טובי אמר, הוריי לא הבינו.
"איך אתם יודעים מה אמרתי למירור?" קולי לחש.
"אני צוטטתי לשיחה שלכן" טובי ואוריאן אמרו יחדיו, ומיד הסתכלו אחד על השנייה.
"אנטאר?" אליאן שאלה.
"גנטאר".
"מה ההבדל?" שאלתי.
"לכל גנטאר יש כוח אחד המייחד אותו, אצל אנטארים זה כוח משפחתי".
"אוקיי, אז גם אליאן יכולה לנבא את העתיד, לא? מירור מצליחה?".
"אצלי זה לא עובד כמו אצל אוריאן, אני מציירת ציורים או מתרכזת על משהו שאני רוצה שיקרה" אליאן חייכה, "זה עוזר לי הרבה".
"אז תוכלי להוציא אותנו" חייכתי.
"אך את תמותי, גופך עדיין שוכב במשרד שלי, נשמתך לא תחזור לעולם".
"אתם תחיו, זה מספיק לי" אמרתי באומץ, "אליאן, תתרכזי בלצאת מפה".
"אוקיי" היא אמרה, עוצמת את עיניה.
לפתע כולם השתתקו, הבזק אור אדום ואחריו מסך שחור, איפה אני?.