איליין בלו 2 פרק א': החידה

"איליין, את בכוונה רוצה לאחר?! זו מסיבת סיום של שנת הלימודים את אמורה להגיע בזמן!" ארין צעקה מלמטה.
"אני כבר יורדת" צעקתי, וסידרתי את שיערי. זהו הסיום של כיתה י', היום הראשון בו אנחנו מסיימים ללמוד ומתרגלים לחופש המתוק. לא יכולה לחכות!.
"איליין, למען השם פעם אחת בחייך תתארגני מהר!" ארין נכנסה לחדר, בוחנת את השמלה שלי, "וואו מאיפה השמלה?" היא שאלה.
"טובי קנה לי אותה כמובן, ליום השנה שלנו" נאנחתי. "הוא אמר שאני נראית מושלמת בכולן, אבל אני רציתי את השמלה הזו".
"בחירה נכונה" ארין חייכה, "והשיער שלך מדהים… את מוכנה כבר?".
"רק שנייה" שמתי קצת סומק והלכנו.
נכנסנו למכונית ונסענו עד לבית-הספר, שם חיכה לי אביר חלומותיי- השוקולד. אהה וכן גם טובי היה…
סתם צוחקת- אני מאוהבת בטובי עד השמיים ויותר.
"שלום נסיכה" טובי צחקק.
"שלום גם לך, נסיך שלי" אמרתי, קדתי קידה בציניות ונישקתי אותו. ארין בינתיים נסעה משם ואנחנו הלכנו לאזור המסיבה עצמה. בתחילת הסמסטר טובי עבר לבית-הספר שלי. כשהיה חדש כל הבנות התנפלו עליו והתאהבו בו, הציעו לו חברות. אך לא משנה כמה יפות הן היו, אפילו יותר יפות ממני, הוא אמר להן לא. הוא אמר לי:" לבי שמור אך ורק לך" הוא אמר לי בכל פעם שהרגשתי מקופחת, כמובן שהסמקתי.

המסיבה הייתה רועשת- מוסיקה, אורות ובעיקר שמחה וצחוקים מתעופפים. אני וטובי מיד השתלבנו.
"טובי" אמרתי, לפתע ראשי כאב ולא הרגשתי את גופי.
"איליין, את בסדר?" שמעתי אותו אומר כשעיניי נעצמו, התעלפתי כנראה, כי אני לא זוכרת יותר מזה. כשקמתי הוא החזיק אותי. התמוטטתי ללא סיבה.
"חשבת שהתחמקת ממני, חשבת שזה נגמר" ראיתי בתמונה בראשי את הלס. הלס? הוא מת! איך זה יכול להיות?.
"מה אתה רוצה ממני?" אמרתי להלס, ליבי דפק ממה שראיתי- הוא חי!
"את עוד תשמעי ממני. טיק-טיק איליין, טיק-טוק" שמעתי אותו, את קולו המתועב והתעלפתי לגמרי.
התעוררתי אחרי כל זה, כנראה עבר זמן רב. טובי ישב על אחד מספסלי בית-הספר ואני נשכבתי בחיקו. "התעוררת סוף-סוף" טובי אמר, מאושר לראות אותי.
"מה קורה?" החזקתי את ראשי, נאבקת בכאב הראש. אותו כאב ראש שהיה לי בפעם האחרונה שנלחמתי בהלס, ועכשיו הוא עדיין חי איפשהו, מחכה לנקמה.
"חשבתי שאולי את תגידי לי" טובי אמר.
"היה לי כאב ראש ואז ראיתי את הלס, הוא שידר לי מסרים דרך המחשבה, הוא עדיין חי! ניסיתי להתנתק ממנו אבל הוא לא רצה לצאת מהראש שלי, הוא המשיך להגיד שהוא ינקום".
"רגע, מה אמרת? הוא בחיים?" טובי כמעט נחנק.
"כן, הוא אמר שהוא יחזור לנקום ושניזהר, ובעיקר אני".
"הוא לא ייגע בך, לא כל עוד אני פה" הוא חיבק אותי, "כבר הספקת לשכוח? אני המגן שלך, אני מי שאמור להגן עלייך".
"גם על הלב שלי, כדי שלא יישבר" הזכרתי לו.
"הוא לא, אני לא אתן לזה לקרות".
"טובי…" מלמלתי.
"אני אגן עלייך בכל מחיר".

"בואי נחזור למסיבה" הבטתי בו, מחייך אליי עם החיוך הזה, החיוך שאי אפשר להתחמק ממנו. קמנו והתחלנו ללכת.
"איליין, את יודעת סוף-סוף מי את, מה את" קול מתוק של אישה שודר אל ראשי, וביחד איתו גם תמונה. אישה בלונדינית עם עיניים חומות, פנים נדיבות, חביבות, דיברה אליי. "אל תפחדי ממני, את כל-כך יפה, דומה לי".
באותו רגע הבנתי מי היא האישה, אמא שלי!. ראיתי את הפרצוף הזה בתמונות בעליית-הגג, כשאני וארין התגנבנו לשם כדי להציץ בקופסה של אבא שלנו.
"אימא?" שידרתי לה, "איפה את היית כל השנים האלו? איפה את עכשיו? איך בכלל מצאת אותי?".
"אני אסביר הכל כשהזמן יעצור, כשהיום ייגמר והמחר לא יחדור" התמונה נעלמה ואיתה המילים. אמא שלי בחיים? אלפי שאלות צצות בראשי, שאלות שלי אין תשובה עליהן, אולי לאימא שלי יש? מוזר לי להגיד את המילה הזאת, לא חשבתי שהיא חיה.
"אני רוצה ללכת הביתה" אמרתי.
"את בטוחה?" טובי אמר.
"כן, אני לא מרגישה טוב" נאבקתי בכאב הראש.