איליין בלו פרק כ': החדר בקומה האחרונה

"זה לא רק חלום אחד- הם חוזרים כל לילה מאז שפגשתי אותך ביער פעם שעברה" סקאי אמרה.
"כשפגשתי את הדוד שלך?" שאלתי.
"כן… הדוד שלי" היא אמרה בזלזול. "הוא תמיד קינא באבי, באחיו".
"לכל אחד יש חולשה- את שלי גיליתי…".
"כן אני יודע, את לא צריכה להחמיא לי יותר" לויד התרברב.
"לא אתה, הוא! סקאי מאיפה יש לך את זה?" נבהלתי מציור של פניו של טובי על הקיר- ציור ממש מדיוק לשלמותו.
"ציירתי את זה, חלמתי על הפנים האלו" סקאי התקדמה לעברי, "חלמתי על כל סיפור חייו- זה היה מוזר לגמרי. את היית שם גם האמת".
"כן, הייתי" קולי אדיש, מנסה לחמוק מהבושה של לבכות בפומבי. אני שומרת את עיקר הדמעות ללילה, כשאני לבד ואך אחד לא שומע.
"אז מה עושים עכשיו? איך נביס את יורקן?" לויד שאל, מנסה לשנות נושא.
"צעדים קטנים- בינתיים נתרכז בלהביס את הלס. קודם המשרת ואחר-כך האדון" התחכמתי לרגע.
"איי-איי קפטן" סקאי חייכה, "בואו אחריי".

סקאי הובילה אותנו לקומה האחרונה בטירה בה היא גרה, עדיין גרה אחרי שאף-אחד לא זוכר מציאות אחרת. אותה דלת כפולה שחורה, עם ידיות בצורת ידיים שאוחזות כל יד שנוגעת בהן ולא נותנות לה להשתחרר.
לויד נגע בידית והידיים אחזו בו.
"הצילו, אני הולך למות!" הוא נהיה פרנואיד. לחצתי על הכפתור הנסתר שזכרתי את קיומו ליד הדלת.
"איך ידעת שזה שם?" סקאי חייכה.
"החלומות שלך? כן, הם קרו באמת.." אמרתי לה.
"היינו חברות הכי טובות" חיוכה התרחב, עיניה ברקו מאושר.
"תודה, הייתי צריך עזרה" לויד התנשף מפחד. אני וסקאי חייכנו אחת לשנייה, הסתכלנו עליו ואז מבטינו הצטלבו שוב.
"הצילו הצילו, אני אמות, הצילו בבקשה!" שתינו צעקנו וחיקינו אותו.
"כן כן, תמשיכו לצחוק על המסכנים" הוא הצר את עיניו בכעס, אך אני וסקאי התפוצצנו מצחוק.
"קצת צחוק, זה בריא" סקאי אמרה, "תנסה את זה פעם". לויד הביט בעיניה, גיחח במעין הלצה ופתח את הדלת.
"אחריכן" הוא גמגם ונכנסנו כולם. החדר היה ריק, קופסאות קרטון עטופות בניילון מצד עבר אך מרכז החדר היה ריק- רק רצפה שחורה ומנורה מהבהבת בתקרה.
"מוזר, בדרך-כלל החדר נראה אחרת".
"מוזר? צריך למצוא כבר מילה חדשה למה שקורה כאן" לויד השתנק.
"מטריד" אמרתי בקול רגוע, בוחנת את המנורה ומרגישה כמו בלשית.
"בדיוק, בואו נלך!" הוא הציע.
"נהיה מטריד ומפחיד, איך אני אמורה להגיד לא?" סקאי חייכה אליו בהתגרות. "מפחיד לך מידי? אתה מוזמן לצאת בעזרת סטונשייפר" היא הגישה לו אחד ירוק. "בחירה שלך".
"לא, אני לא מפחד אני רק…".
"משקשק מפחד" נאנחתי כשניסיתי לקפוץ על הרצפה ולראות אם משהו קורה.
"זה עדיף על משוגע".
"משוגע לפחות זה לא משעמם, משוגע זה טוב" סקאי אמרה, הרגשתי שאנחנו צמד בפגישת מחזור- מחזירות את הימים הטובים.
"טוב, אני הולך" הוא זרק את הסטונשייפר ליד כף רגלו, עיגול מכושף נוצא סביבו אך הוא לא נעלם.
"אממ… לויד? אתה עדיין פה" סקאי חשדה.
"כן, אני עדיין פה! איליין?" הוא שאל.
"כן, אתה עדיין פה… הנה בעיה אחת!".
"תודה" הוא ענה בציניות.
"למה הוא לא נעלם?" שאלתי את עצמי בקול.