איליין בלו- פרק י': טובי, איפה אתה?

חשבתי עליו שוב ושוב, אפילו ביקשתי את עזרתה של סקאי, שעכשיו יודעת שהיא בעצמה גנטאר ומה זה אומר. כלום לא מצליח. איפה אתה טובי? איפה? אני מתגעגעת.
טובי.
טובי.
טובי.
טובי. כלום. רק דממה שררה.
"איליין? את מקשיבה לי?" אמרה סקאי, צועדת לצידי ומנסה לדבר איתי, ורק עכשיו אני שומעת את קולה. "אהה כן" אמרתי, מנסה להתרכז.
"את רוצה להציל אותו, כולנו רוצים, הבעיה היא שאנחנו לא יודעים איפה הוא, אבל אם…" היא מלמלה.
"אם מה?" אמרתי, נואשת לרעיונות.
"כולנו גנטארים נכון? אנחנו יכולים לקלוט תמונות רק ממחשבה על בן-אדם" סקאי אמרה.
"נכון, זה מה שאני מנסה לעשות בשבוע האחרון" אמרתי, חושבת עליו שוב.
"אז אם נשלב את המחשבות שלנו ביחד…" היא התחילה לומר.
"אז אולי נוכל לקלוט איפה הוא! סקאי, את גאונה" אמרתי בהתרגשות.
"אז סגרנו, כולם לשלב ידיים" אסטריס אמרה כפקודה- וכך היה, "כולם עצמו את עיניכם ותחשבו אך ורק על… איליין, את יכולה להראות לי תמונה שלו או משהו?".
שכחתי בכלל שאסטריס וארין לא יודעות איך הוא נראה,העברתי להן תמונה במחשבה.
"קיבלתן?".
"כן" אסטריס אמרה.
"איליין, למה התמונה הזו מוקפת לבבות?" ארין צחקקה.
"בואו נמשיך" ניסיתי לשנות לנושא יותר חשוב.
"עצמו את עיניכן, תחשבו רק על טובי, אך ורק עליו" אסטריס הדריכה אותנו.
"לאיליין לא תהיה בעיה לחשוב עליו, נכון איליין?" ארין חייכה.
"ארין, תתרכזי" נתתי לה מבט זועם.

חשבנו ביחד, התרכזנו אך ורק בו. לפתע הופיעה תמונה וכולן נבהלו; הלס מחזיק את טובי, מאיים את חייו עם סכין. "הקומה העשירית בטירה שלי, יש לכן עד חצות או שתגידו שלום לחבר הקטן שלכן" אמר הלס ברשעות. התמקדתי בעיניו של טובי, מתחננות להצלה. פניו פצועות ופצועות.
התמונה עזבה את ראשינו, משאירה את כולן המומות. התנשפתי, פניי המודאגות החמירו כל רגע.
"חייבים ללכת!" אמרתי, מתחילה ללכת, "באיזה כיוון הטירה שלו?".
"אנחנו לא יודעות אם זו מלכודת" ארין אמרה, "אני לא אאבד אותך שוב!".
"ואני לא מוכנה לאבד אותו, אני הולכת, לא מעניין אותי כלום!" התחלתי ללכת, לא יודעת לאן, רק
להציל אותו. הצצתי בשעון שהיה על ידי, אחת-עשרה וחצי. יופי, יש לי זמן להתמצא ביער.
איפה הצפון? אני בחיים לא אגיע בזמן.
"חכי איליין, אנחנו נבוא" התחרטה ארין.
"אם אנחנו ניכלא למלכודת, עדיף ביחד לא?" סקאי חייכה ואסטריס חיבקה אותה.
"טוב" אמרתי, "באיזה כיוון?".
"אני אוביל, מכאן נלך, יש קיצור דרך פה" כיוונה אותנו מזרחה. הלכתי לידה.
הייתי נחושה להגיע לטובי, לראות אותו שוב, לחבק אותו ולגעת בו שוב. הבן-אדם היחידי שהפך את עולמי מהקצה אל הקצה, היחידי שאי-פעם הרגשתי אליו ככה.
הלכנו בין עצים ושיחים, סקאי הסתכלה לכל עבר והמשיכה. הגענו עד לעץ אלון ענקי, לא הבחנתי בו בכלל בפעמים הקודמות שהייתי ביער. סקאי ניגשה לעץ, ליטפה את הגזע שלו ואמרה:" 100 צעדים מפה, דרום-מזרח".
"מה רשום שם?" ארין שאלה.
"א'+א' לנצח, אסטריס ואנדי לנצח. אבא שלך סקאי" אסטריס חייכה, שקועה במחשבות עמוקות.
"איפה הוא בכלל?" הצירה את עיניה.
"בואו, יש לנו בן-אדם להציל" אסטריס שינתה נושא, פרצופה של סקאי נראה מבולבל.
נכנסנו לטירה של הלס, עלינו במדרגות החורקות והחשוכות.
"טירה, כמה נדוש" אמרה ארין.
"תמיד אסרו עליי לעלות לקומה התשיעית והעשירית" לחשה סקאי.

עלינו במדרגות, רעשים נשמעו מדי פעם אך לא היה לי אכפת. רציתי לראות אותו כבר, לא משנה
מה המחיר. מדרגה אחרונה גדולה ודלת כפולה, שחורה עם ידיות משונות בצורת ידיים.
נגעתי בידית, והיד התכווצה, מוחצת את ידי ומושכת אותי ליד השנייה. שתי הידיים שיחקו בידי, עד שסקאי דפקה על הדלת, על כפתור נסתר, והידיים הפסיקו וקפאו חזרה לאבן.
"אז לא הייתי ילדה שמקשיבה לחוקים, בפעם העשירית גיליתי את הכפתור" צחקקה.
"תודה" אמרתי. נגעתי שוב בידיות, פותחת את הדלת לרווחה.
"טובי!" חייכתי. הוא היה קשור לכיסא- פיו היה סתום, וידיו ורגליו היו קשורים חזק בחבל.
הורדתי את המחסום לפיו, מנשקת אותו בכל תשוקתי.
"תברחו! זו מלכודת! תשאירו אותי פה" הוא צווח.
"אל תדבר ככה, אני משחררת אותך" אמרתי וניגשתי לחבלים.
"איליין תברחי! החזיונות שהוא נתן לך היו שקר, את לא מבינה? הוא שיחק עם מוחך".
"אני לא עוזבת אותך!" צעקתי, "אני לא לעולם לא עוזבת אותך, זה אתה שלא מבין!" הסתכלתי בעיניו.
הוא חייך, בחיוך הזה שגורם לי לחייך חזרה מיד. פתרתי את כל הקשרים, בחיי כמה שזה היה מסובך.
"בואו! לפני שיידעו שאנחנו פה" אסטריס לחשה, והלכנו. חיבקתי אותו והוא אותי, לא יכולתי להיות יותר מאושרת. "את יודעת כמה את חשובה לי?" הוא אמר פתאום.
חייכתי, "אתה יותר חשוב" אמרתי.
היינו בפתח הדלת שלפתע שמענו מחיאות כפיים.
"בראבו! לא חשבתי שתגיעו, אורחי הכבוד פה" הלס חייך ברשעות.
"הלס" מלמלתי, שמחתי נפלה מפניי.
"ברוכה השבה איליין, נחמד לראות שחזרת".
"מה אתה רוצה בדיוק?" צרחתי, "תעזוב אותנו, את כולנו!".
"חשבת שזה כזה קל? שאת פשוט תבקשי עם הפרצוף התמים שלך ואני אעשה מה שתרצי?" הלס צחק.
"אל תדבר אליה ככה!" ארין צעקה וטובי עטף אותי בזרועותיו, מרחיק אותי ממנו.
"טובי, אני יכולה להתמודד איתו לבד".
"אני המגן שלך, שכחת? אני זה שצריך להגן עלייך, לא את עליי" הוא אמר.
"טובי…" התחלתי לומר והוא השתיק אותי בחיבוק חזק.
"תני לי את הקרב הזה".
הבטתי בעיניו, הן קרנו באומץ והקרבה. "ביחד" החזקתי את ידו.
"שני ציפורים במכה אחת, אתם עושים את זה קל מדי" הלס צחק בקול רם.
הוא הושיט את ידיו אלינו, ניצוצות שחורים יצאו והתפשטו בחדר.
הושטתי את ידיי, חשבתי על דמו של הלס ולפתע הוא התמוטט על ברכיו.
גרמתי לדמו לבעור, לבעבע בתוך גופו. "זה על שחטפת את אחותי" אמרתי.
"וזה על שרימית אותנו" טובי אמר, "את כולנו" הוא הושיט את ידו וירה לעבר חזהו של הלס
כדור עם קוצים.
"וואו" אמרתי, "מגניב".
"כוח חדש, לא משהו מיוחד" טובי לחש לי וצחקנו.
"מטומטמים" הלס אמר וקם על רגליו, "אלו הכוחות הגדולים של נבואת הגנטאר? בדיחה!".

עיניי נפערו, כל פצעיו של הלס נרפאו, וחיוכו התפשט על פרצופו. הושיט את ידיו והפעם בחוזקה, אך הפעם אסטריס, סקאי וארין עזרו לנו.
הפלנו אותו על רגליו אך לא הבסנו אותו לגמרי. הושטתי את ידיי והפעם חושבת על השמדה, פותחת את עיניי שנהפכו לצהובות-כתמתמות, וניצוצות כתומם ולבנים.
"זה כי הפכת את חיה של סקאי לסיוט בלי ידיעתה בכלל!" ניצוצות עפו עליו, פגעו בו עוד.
"ילדה טיפשה!" הוא אמר, "רוצה לשחק כך? נשחק כך" הוא צחקק. שלף סכינים וכיוון עלינו.
כולם פגעו בקיר חוץ מאחד.
"טובי!" צרחתי וצווחתי. טובי חייך, אך הפעם לא חייכתי.
ארין ואסטריס נלחמו נגדו, בזמן שהחזקתי לו את היד.
"אל תמות! לא עכשיו, לא אף-פעם! טובי, תחזיק מעמד" אמרתי.
הוא ליטף את שיערי, "עשינו את זה ביחד" הוא גמגם, מדמם.
פרצתי בבכי, הדמעות לא עוצרות לרגע. בכיתי וצווחתי, לא הפסקתי. הרגשתי שאני נהרגתי איתו,
שאני לא קיימת יותר.
"אל תוותרי! תנצחי אותו ותגמרי עם זה" הוא רעד.
"עדיף לי למות איתך".
"לא, עדיף לך לחיות" הוא הזיל דמעה.
קמתי, נעמדתי בזעם.
"להרוג את טובי? טעות גדולה!" אמרתי. חשבתי על טובי ושלחתי את זעמי אל הלס. ניצוצות רבים עפו בחדר האפל הזה. טובי דימם מאחוריי, שוכב שם, לא יכולתי לחשוב לרגע איך חיי ייראו בלעדיו- משעממים וחסרי-תכלית כמו שהיו פעם.
ניצוצות כוחותיי הגיעו להלס, וכל מה ששמעתי היו צרחותיו.
החדר הלבין ולא יכולנו לראות כלום, והדבר הבא שכולנו זכרנו היה אותו חדר כמה זמן לאחר-מכן.
התעוררנו. כולנו מתאוששים ואני בוכה, בוכה על גופו של טובי.
בכיתי ודמעותיי זלגו על פרצופו, ידיי הונחו על חזהו ואור נגלה מתוכן.
עיניי הבחינו באור האדמדם, הדומה לגוון השמש בשעת הדמדומים, החודר לגופו ומאיר אותו מבפנים.
התקווה חזרה לעיניי, פצעיו של טובי נעלמו ואינם, אך עדיין לא נשם.
"טובי? טובי בבקשה תקום!" לחשתי בתקווה שתהיה תגובה.
לפתע הוא קם, פקח עיניים והשתעל.