איליין בלו- פרק ו': נשיקה חטופה

ישבנו ליד השולחן. אני, מירור, טובי, אריק ומריה.
"תתכוננו כולם, לפשטידות והתבשילים הכי טובים" אריק אמר, מחזיק אין סוף מגשים. הריח שנידף מהם היה חלומי, זה היה כאילו הרעב שלי גדל רק מהריחות המופלאים שריחפו במרפסת של משפחת סטון.
"נראה מעולה" אמרה מירור "מי בישל?"
"אני כמובן" אמר אריק.
"בלי להחשיב את מי שאמרה לו מה לשים בפנים" מריה עמדה מאחוריו, מביאה בקבוקי שתייה וכוסות.
"בתיאבון לכולם" טובי אמר.
"תודה" אמרתי, חייכתי. הוא חייך חזרה. מאז שהרגע שלנו נהרס, הוא השתתק.
אחרי האוכל הלכנו לחדרינו, ובאשר לי, אני הלכתי לאחד מחדרי האורחים.
דלת סגולה, מיטת אפיריון בצבע לבנדר. ישבתי עליה וחשבתי.
לפתע הבחנתי במעטפה הצהובה, שאותה מצאתי ברגע הנוראי הזה שמצאתי את ארין. מבלי לחשוב פעמיים פתחתי אותה והתחלתי לקרוא. הכתב היה צפוף, קטן ועגול- היה לי ברור שזה הכתב של ארין
"איליין היקרה,
קודם כל- אל תבכי. אני עדיין חיה. הייתי חייבת לברוח מהלס. הוא החזיק אותי שבויה להרבה זמן,
במרתף של הבית, עשה עליי ניסויים. התכנית שלו הייתה להרוג אותי, אך מבלי שראה השתמשתי בכוחותיי ויצרתי שכפול של עצמי. ברחתי והשארתי את המכתב הזה כדי להגיד לך הכל, על ה"מוות" שלי, על הכוחות שלך ומה קרה ביער. אני יודעת הכל, ולכן לקחו אותי. לקחו אותי ממך כדי שתהיי מטרה קלה יותר."
היו עוד 4 עמודים בערך, אך זה הספיק לי לבינתיים. התכסיתי בשמיכת המשי הסגולה שלי, ונרדמתי מיד, חולמת חלומות ורודים שהייתי שמחה לקרוא להם "מציאות".

התעוררתי מוקדם מאוד, לפנות בוקר, הרגשתי מדהים. הבית היה שקט, כנראה כולם עוד ישנו.
הדלקתי מוזיקה והתחלתי להתארגן לפי הקצב. פתחתי את הארון- מאות בגדים מקופלים התגלו לפניי.
בחרתי משהו שנראה היה לי יפה ויצאתי מהחדר. שביל ורוד ואדום של עלי שושנים. הם הובילו לסלון, ולמרפסת ומשם למקום בו כמעט התנשקנו. כבר אז חשדתי שמשהו קורה, והבחנתי
בפתק קטן על השולחן. "אולי נמשיך מאיפה שהפסקנו?" היה רשום.
"למה לא" לחשתי, הנחתי את הפתק במקומו והמשכתי. הגברתי את קצב ההליכה בהתרגשות, מחכה לראות אותו, אפילו מדמיינת את הרגע המושלם שבו סוף-סוף נצא מהמבוכה הזו, מהשקט הזה.
התחלתי לשמוע מוזיקה, היא באה מהאגם.
"הגעת בדיוק בזמן, עוד 10 דקות בערך תופיע הזריחה" אמר טובי. לבוש בחולצת פסים וג'ינס,
יושב על הסלעים בצידי המפל ולידו רדיו ישן. משחק בטבעת שעל אצבעו. כסופה ועליה מוחתמת צורת פניו של זאב-יערות. "זו הסיבה לכל השושנים והפתקים?" שאלתי, מסתכלת סביבי.
"ובכן, לא ממש. בואי שבי" הוא חייך. התהפנטתי.
"מה העניין?" שאלתי.
"העניין הוא שאני לא מצליח להפסיק לחשוב על מה שכמעט קרה" הוא אמר, דופק על הרדיו
כדי שישמיע צליל נקי.
"הנשיקה?".
"ה… כמעט נשיקה" חתך את דבריי.
"למה כמעט?" אמרתי. טובי הרים את מבטו ופתח את פיו, כנראה לשאול אותי מה כוונתי. אך לפני שהספיק…
"מה זה היה?" שאל, מחייך חיוך מופתע.
"כדי לא להגיד כמעט" אמרתי, מחייכת חזרה.
"רק בגלל זה?".
"אולי" צחקתי, ודחפתי אותו לאגם. הוא משך אותי, נפלתי איתו.
"אם אני נופל, את נופלת איתי" חיבק אותי, ונגענו במים.
הוצאתי את פניי מהמים מיד, מחכה לראות אותו שוב. אך כשהגעתי לנקודה הזו, הוא נעלם,
השאיר אחריו את הטבעת. ענדתי אותה עליי וחיפשתי אותו.
"טובי! טובי!" צרחתי שוב ושוב. יצאתי מהאגם. "טובי!" צעקתי, ואין מענה. הם לקחו אותו, חטפו אותו. ידעתי שזה יקרה, הלס עשה את זה שוב. לא ידעתי מה לעשות, פשוט רציתי לבכות ולהישבר.