איליין בלו- פרק ג': הלסארו

התעוררתי בבוקר, התאריך כבר נשכח ממוחי.
"טובי?" קראתי שוב ושוב אך שקט מוחלט שרר. קמתי, הרמתי את הספר שהיה מונח ליד ערימת השמיכות שעליהן אני וטובי ישנו, וצעקתי:" טובי, זה לא מצחיק!". עדיין אין תגובה.
התחלתי לצעוד קדימה, בכותונת לילה דקה ושיער מבולגן, מחפשת אותו. מחשבות רבות רצו
בראשי- אולי מה שאמרתי הפחיד אותו? או שהוא לא מרגיש אותו הדבר?.
התרחקתי מהמערה בעודי קוראת לו, מקווה שהוא מסתתר איפה שהוא ובכל רגע יקפוץ ויפחיד אותי.
עצרתי לרגע, חשבתי ששמעתי ענף נשבר, אך הרעש חזר על עצמו- נשמע מהצד הדרומי של היער
(הצד הרחוק ביותר מהעיירה).
"מי שם? מי זה?" שאלתי.
צללית שחורה התקרבה אליי, מרחוק היא הייתה נראית כמו בן-אדם מעט צולע ומתקשה ללכת-
אך לאחר מכן, כשהצללית התקרבה, היא נראתה אחרת. ארין, עם עיניים צהובות ואישונים אדומים,
היא התקרבה אליי וחייכה.
"ארין!" אמרתי.
"מי?" ארין אמרה, מטה את ראשה הצידה בספק.
"מה זאת אומרת 'מי?'. ארין, תפסיקי לשחק משחקים, תבואי הביתה".
"אני חושבת שטעית" היא אמרה פתאום.
פתאום ארין השתנתה: עיניה התרחבו וגדלו, נהיו ירוקות-חומות, ולפתע נהפכה אליי.
"שלום" היא אמרה, איליין האחרת, מושיטה את ידה ללחיצת יד.
"שלום גם לך" אמרתי, לוחצת יד בהיסוס.
"אני סתם צוחקת איתך, אני לא באמת את" היא שינתה צורה שוב. היו לה עיניים חומות ושיער ג'ינג'י, נמשים ותלתלים קופצניים במיוחד. חיוכה היה גדול, מבריק, ועיניה היו מלאות שמחה.
"שמי סקאי, סקאי אונלי" היא לחשה, "ומי זו ארין?".
"אחותי, נראית כמוה כשהגעת" אמרתי. "איך עשית את זה?".
"יש לי כישרון, אני יכולה לשחק עם מוחות של אנשים ולהטיל עליהם אשליות. כך שהם רואים אותי
כמישהי אחרת, או אפילו מישהו" היא הסבירה.
"מגניב" אמרתי. השתתקתי לרגע והמשכתי, "אז איך השתנית לאחותי? איך ידעת איך היא נראית?".
"לפני בערך יומיים, ראיתי אותה משוטטת פה ביער הזה. היא הייתה יפה להפליא, יותר ממני, אז החלטתי להשתנות אליה".
"היא הייתה פה? ביער הזה?" הייתי פעורת-פה.
"כן" סקאי אמרה.
"האם היה איתה עוד מישהו? או היה בה משהו מוזר?".
"לא, היא נראתה נורמלית לגמרי" סקאי גלגלה עיניים במחשבה.
"אוקיי, תודה סקאי".
"אז מה את עושה פה, ולמה את בפיג'מה?" היא שאלה, בוחנת אותי.
"אני גרה פה, בערך, עם ידיד" אמרתי, חושבת על המילה המתאימה לטובי.
"ידיד? יש לו במקרה ידיד?" היא שאלה בסקרנות.
"לא, אבל אם כן אני אודיע לך".
"טוב" עיניה נדלקו.

שוטטנו ביער, דיברנו לכמה דקות, ואז שאלתי:" סקאי, ראית במקרה נער בעל עיניים כחולות ושיער חום-זהוב?".
"לא, למה? ידידך אבד לך?" סקאי שאלה בצחקוק. "בעצם, אני זוכרת נער כזה, הוא הלך לכיוון הזה" היא הצביעה על כיוון מערב. "הייתה לו שרשרת יפה מאוד, בעלת תליון כתום גדול, על צווארו".
"סטונשייפר" אמרתי.
"כן, זה!" סקאי התפרצה.
הלכתי עם סקאי לכיוון טובי, שוחחנו.
לפתע נשמעה צעקה:" איליין!".
"טובי?" לחשתי, רצתי לכיוון הקול.
"טובי?" שאלה אותי סקאי, אך לא עניתי. חשבתי רק על טובי ומה היה יכול לקרות לו.
"טובי! איפה אתה?" צעקתי.
"למעלה" הוא אמר, "מעליכן". מבטינו נישאו למעלה. ראינו את טובי מרחף.
"מצאתי דם! מהר, בואו לפה" הוא אמר, דעתו מוסחת ע"י ענף אדום ונוטף.
"איך?".
"תני לי לעשות את העבודה" סקאי קפצה, ונהפכה מיד לסולם כתום במיוחד.
"תודה סקאי" טיפסתי.
"התנאי היחידה שתעשי את זה מהר, אני לא יודעת כמה זמן שינוי הצורה מחזיק" היא חרקה.
עליתי למעלה במהירות, למרות פחד הגבהים שלי הצלחתי להסתדר. ראיתי את הענף, אדום ונוטף
לאט לאט.
"אתה בטוח שזה לא דם של ציפור כלשהי? זה יכול להיות כל דבר" ניסיתי להכניס קצת היגיון למצב.
"ניסיתי בבוקר ללכת, לחפש ביער שער להלסארו- הוא חייב להיות פה לפי הספר, אך לפתע נפלה על כתפי טיפת דם מהענף, ועליתי לבדוק. סליחה אם הדאגתי אותך" הוא אמר, מסתכל לתוך עיניי במבט שאי אפשר לסרב לו.
"העיקר שאתה בסדר" חייכתי.
"פחדתי להשאיר אותך לבד" הוא הרכין את ראשו מעט, מכניס קצת מהדם לתוך מבחנה קטנטנה.
לאחר מכן,תפס אותי בשני ידיו והוריד אותי למטה מהעץ, מסתכל לתוך עיניי במבט מחויך ושמח.
"איזו הקלה" סקאי חזרה לצורתה הרגילה והקופצנית, מתמתחת וצוחקת.
"בואו נחזור למערה, נארגן לסקאי מקום לישון" אמרתי.
"לא צריך" קולה הקופצני של סקאי אמר, "לי יש בית, תוכלו לישון שם במקום להצטופף באיזו מערה".
מיד לאחר-מכן חזרנו למערה, ארזנו את דברינו, שביניהם היה הספר.

"אז לאן עכשיו?" שאל טובי, מתנשף מהדרך הארוכה.
סקאי הסתכלה ימינה ושמאלה, בוחנת את האזור:" זה לא פה, נצטרך לשגר את עצמנו לשם".
"לשגר? אנחנו יכולים לעשות את זה?" שאלתי.
"סקאי, למה לא יכולת להגיד את זה לפני כמה שעות, שעוד הייתה לי תחושה ברגליים?" טובי.
"טובי, תפסיק להתלונן" סקאי אמרה. "תחזיקו את ידיי".
"אוקיי" אמרנו פה אחד, הושטנו את ידינו וסקאי שיגרה אותנו.
הגענו למקום מוזר, מקום חשוך וחורק. טירה שהתפרסה על שטח עצום, קירות גבוהים בצבע שחור וחלונות צרים וגבוהים. מאחוריי יכולתי לראות שביל אפר ארוך מאוד שהוביל ליער.
סקאי דפקה בדלת.
"מי זה?" קול צעקני וקודר אמר.
"דוד הלס, זו אני סקאי" היא אמרה.
הדלת הכפולה והגדולה נפתחה ואיש קירח עם עין שחורה, והעין השנייה אדומה, עמד לפנינו וחייך.
"ברוכים הבאים לטירת הלסארו" הוא אמר בקול שמח.
"טירת הלסארו?" לחש לי טובי, "זה לא איפה שארין אמורה להיות?".
"נראה לי שכן".
"למה אתם מחכים בחוץ, באו, כנסו" האיש סימן לנו להיכנס.
נכנסו בחשש גדול, פוחדים ממה שהולך לקרות לנו.