איך לשרוד אפוקליפסת זומבים-פרק 2-ילד מפתח

נ.מ.-מייקל
"את בטוחה אנבל?" שאלתי אותה, היא הינהנה, עיניה הירוקות מלאות בפחד ופניה חיוורות וזה לא כל כך רגיל
"אוי אנבל, אל תהיי כל כך מטופשת בטח כמה ילדים מהשכבה רצו להפחיד אותך" אמרה אמבר והעבירה את כל שיערה החום לאחור אוספת אותו בקוקיה וקמה מהכיסא שלה ליד לנארד, היא טפחה על כתפו הצנום והתהלכה לעבר אנבל. ניענתי בראשי והתהלכתי לכיוון פיטר שישבב בשקט בכיסאו הוא הסיט את שיערו השחור מפרצופו והביט בי
"אין סיכוי שזה באמת זומבים נכון?" הוא לחש לי עיניו החומות נועצות בי מבט מלא תקווה מעורבב בפחד.
"אני.." באתי לומר משהו כששמעתי את אנבל לוקחת עוד נשיפה מהמשאף שלה, הבטתי בה לשנייה והסתובבתי חזרה לפיטר
"אני באמת שלא יודע" פיטר בא לומר משהו אבל הצעקה של אמבר קטעה אותו הוא קם מהר מכיסאו ורץ לאמבר כשאחד התלמידים מהכיתה שלידינו רץ לתוך הכיתה ביחד עם שניים מחבריו
"לנארד, יש לך מפתח לכיתה נכון?" שאלתי במהירות, לא היה לנו זמן וכשראיתי את פיטר תופס את המטאטא ומנסה להדוף זומבי הייתי חייב לעשות משהו, רצתי לזומבי והדפתי אותו בעצמי דוחף את פיטר לאחור ומונע מהזומבי להיכנס לכיתה, כאב חד עבר בידי וראיתי שהוא נשך אותי צעקתי מכאב ובעטתי בו, הוא נפל וסגרתי על ראשו את הדלת הכבדה של הכיתה, קול ניפוץ נשמע והזומבי הפסיק להתפתל. לנארד הגיש לי את המפתח לכיתה ונעלתי את הדלת לפני שעוד זומבים יגיעו, נשמתי במהירות וקצב הפעימות של ליבי היה כל כך מהיר שחשבתי שהוא יצא מתוך חלל הגוף שלי ויברח, תפסתי את ידי וניסיתי לעצור את הדימום
"הנה תן לי לעזור" אחד הילדים אמר והוציא מהתיק שלו תחבושת וגאזה לחבישה
"אני נפצע בקלות, קוראים לי אד" הוא אמר, וחבש את ידי הוא חייך והושיט את ידו ללחיצה
"שלום אד, אני מייקל" אמרתי מושיט לו את ידי הבריאה ולחצנו את ידינו, הוא היה יחסית נמוך, שיערו אדמוני ועיניו בצבע של שוקולד מריר משהו נראה בו די בסדר והוא היה די חסון, שימושי
"זה שון וההוא שם זה דייויד, המצב בחוץ לא משהו ואנחנו מנסים לחלץ כמה שיותר אנשים למקלט" הוא אמר, פניו רציניות הוא כנראה ממש רוצה לעזור, פתחתי את פי כדי לומר משהו אבל אמבר הקדימה אותי
"אנחנו יכולים להסתדר בעצמנו, ואני לא חושבת שהמקלט הוא מקום טוב, בייחוד בחורף כשיש תלמידים חולים" היא הוסיפה והתקדמה לעברנו
"סליחה לא תפסתי את שמך, לא שזה מעניין אותי כל כך" אד אמר ולחץ את ידה, היא חייכה חיוך מאולץ והמשיכה לדבר
"קוראים לי אמבר ואתה מוזמן להישאר פה איתנו אבל אנחנו בנתיים נשארים פה" היא אמרה וסימנה לו את הדרך החוצה
"תעשו כרצונכם, אתם יודעים איפה אנחנו נהיה אם תשנו את דעתכם" אד אמר והוא שון ודייויד פתחו את הדלת ויצאו מתחמקים במיומנות מהזומבים שרק באו והשתלטו על כל הקומה הראשונה והכניסה לבית הספר, מזל שאנחנו בקומה השנייה והם קצת איטיים. נעלתי מחדש את הדלת והתיישבתי על הרצפה מתנשף ומסדיר את נשימתי שעדיין הייתה מהירה מידי בשבילי, גיחחתי לעצמי והבטתי בלנארד
"תודה לנארד שאתה כזה ילד מפתח" אמרתי ועצמתי את עיניי, איזה יום גרוע.