אטלה/נטיס החדשה-אבני הדרך.פרק ראשון!

"לאונרד?".אוף,תעזבו אותי,תנו לישון."לאונרד!",הקול נשמע יותר תקיף,אך לואי לא קם."לאונרד אולני!!!".סוף סוף לואי היתעורר והרים את הראש.הוא גילה את פרצופה הכעוס של המורה שלו גברת אוליבר צופה בוא מלמעלה."מה?..איפה אני?…מה קרה..?".שאל לואי בבילבול."אדון לאונרד,אני רואה שלא ישנת מספיק הלילה.אך אתה בהחלט לא הולך להשלים את שעות השינה שלך בשיעור שלי".אמרה גברת אוליבר בכעס.לואי היסתכל סביב וניזכר שהוא נימצא בבית הספר,הוא כניראה נירדם בשיעור מרוב עייפות.כול הילדים הביטו בוא וגיחחו בהנאה,"נוו, מר לאונרד? מה יש לך להגיד להגנתך?".גברת אוליבר בהחלט לא נראתה מרוצה,לואי היה נבוך וכול מה שהצליח לומר היה,"אממם,אני מיצטער.פשוט לא הצלחתי להירדם אתמול בלילה".גברת אוליבר עדיין נראתה נירגזת אך נראה שההיתנצלות הספיקה לה,והיא היסתובבה ועזבה את לואי.שאר הילדים היתפרצו בצחוק ולעגו לו."מספיק עכשיו,בוא נחזור לילמוד".אמרה גברת אוליבר ועצרה את צחוקם של הילדים.לואי היה כול כך מבוייש שהוא לא הוציא מילה עד סוף היום.
בדרך חזרה הביתה הוא חשב על מה שקרה בכיתה באותו יום.כמובן שהסיבה האמיתית לעייפות שלו לא הייתה נידודי שינה,אלא הילדים שנימצאים איתו בחדר שעשו רעש ובאלגן ולא נתנו לו לישון.לואי היה ילד יתום שחי בבית אומנה שניקרא ארינול מאז אותו יום שהיה תינוק בן שלושה חודשים שדריה עובדת הבית מצאה אותו בפתח הבית אחרי שנינטש שם על ידי אנונימי שהשאיר פתק בוא היה כתוב,"בבקשה טפלו בוא,עד שאשוב".לואי אף לא הבין איך מישהוא יכול לינטוש תינוק קטן להשאיר פתק מוזר ולצפות שאנשים אחרים יטפלו בו.עכשיו הוא היה כבר בן חמש עשרה ואותו איש מיסתורי שנטש אותו עדיין לא חזר,והוא גם לא חשב שיחזור אי פעם לקחת אותו בחזרה.והאמת גם לו היה אכפת לו,הוא לא רצה שום קשר אים בנאדם שנוטש תינוק לבדו ולעולם לא חוזר.הוא חצה רחוב נוסף וסוף סוף הבחין בבניין הצנוע והישן בין שורת בנייני מגורים מהמאה התשעה עשרה.הוא גר בבירת אנגליה לונדון,בצד הישן של העיר.הוא חצה את הכביש והיה עכשיו בדרכו אל עבר מדרגות הכניסה של בית האומנה ארינול.לבסוף הוא הגיע לדלת דפק כמה דפיקות וכרגיל דריה פתחה לו את הדלת וחייכה אליו חיוך גדול."שלום לואי חמוד! איך היה היום שלך היום?",שאלה בזמן שניכנס לבית.הוא הניח את התיק על מיתלה הכניסה והלך במסדרון אחרי דריה לכיוון חדר האורחים."היה בסדר,אבל שוב נירדמתי בשיעור".אמר ."מה אתה אומר? שוב פעם? אל תגיד לי שאלן,נתן,וראול שוב לא נתנו לך לישון עים כול הבאלגן שהם עושים? אוייש,הם אף פעם לא לומדים!אל תידאג אני יתן להם כמה עבודות בית כדי ללמד אותם לקח".דריה חייכה,וכך גם לואי.הוא אהב את דריה כמו אמא.היא הייתה אישה שמנמנה ונמוכה עים שיער שחור לבן קשור בפקעת,לרוב היא לובשת מדי משרתת שחורים ולבנים שכוללים סינר שמלה קצרה ונעליים שחורות,אך לפעמים היא לובשת גם טרנינג בכול מני צבעים ונעלי בית.היא עשתה הכול בבית ניקיון,כביסה,בישול וכו…חוץ מזה דריה תמיד הגנה עליו שהיה בצרות,ושהיה מעורב בוויכוח כולשהוא היא תמיד הייתה בעדו.היא הייתה זאת שנתנה לו את שמו,וגם את שם מישפחתו."תודה דריה,אין כמוך".אמר ומיהר לעלות במעלה המדרגות לקומה השנייה.הוא הלך במיסדרון החמים מלא התמונות ואגרטלים,והגיע לחדר שלו ניכנס והביט במראה שעל דלת הארון,הוא היה ילד בגובה ממוצע והיה לו שיער שחור פרוע.העיניים שלו היו חומות והעור שלו היה שזוף,מה שנתן לו מראה של גולש.הוא היה רזה אך לא מדי,ומתחת לעין הימינית שלו היתנוסס בגאווה כתם לידה בצורת הסיפרה ארבע הפוכה.זה גרם לו לחשוב רבות על איך ההורים שלו נראים,האים הוא קיבל את האף הקטן מאמא שלו? ואת העיניים של אבא שלו?.שאלות כאלה תמיד עלו בראשו שהביט בעצמו.הוא נאנח עזב את המראה והלך לשבת במיטה שלו.הוא ידע שיש לו עוד חצי שעה עד ששאר הילדים יחזרו מבית הספר.הוא היה מרוצה מהעובדה שהוא לומד בבית ספר למחוננים,ושאר אחד עשר הילדים בבית האומנה לומדים בבית ספר לחינוך מיוחד.ובבית הספר שלו הוא מסיים מוקדם יותר.הוא קם מהמיטה הוריד בגדים והיתכסה במגבת,ואז הלך לכיוון המיקלחת.שעתיים אחרי הוא כבר היה למטה ביחד אים שאר הילדים בארוחת הערב."היי לואי!שמעתי ששוב ישנת בשיעור,יכול להיות שאתה הופך להיות עבריין?".צעק וצחק אלן,ילד קירח מלא בפירסינג וקעקועים,נתן וראול שהיו המשרתים הנאמנים שלו צחקו גם הם.בזמן שבן היתיישב בשולחן ליד דינה,ילדה ג'ינג'ית עים משקפיים שהייתה ידידה טובה שלו.היא חייכה אליו ולחשה לו,"תיתעלם,אתה מכיר אותו הוא צריך את הצומי שלו".לואי חייך ואמר,"כן אני יודע".הוא חייך אליה והיתיישב בנוחות בכיסא שלו.פינת האוכל הייתה ליד הסלון הגדול שהיה מכוסה בשטיח פרסי גדול.למרות המראה הישן של הבית מבחוץ מבפנים הסיפור היה שונה לגמרי.ספות עור גדולות תפסו את רוב המקום בסלון מול טלוויזית הפלזמה הגדולה.הבית היה יחסית קטן בעיצוב מודרני לגמרי.הוא אהב את המראה של כול הבית חוץ מחדרי השינה עים מיטות הקומותיים שנתנו להם מראה של פנימייה."אולי אתה רוצה שאני יתן לך מכדורי השינה שלי?תאמין לי הם עושים פלאים!".אמרה אורלי ללואי,היא הייתה ילדה עים שיער שחור חלק שמגולח בצד אחד,בדרך כלל היא תמיד עים סיגריה ביד אך אמילה שהיא מנהלת הבית החליטה לאסור לילדים לעשן בזמן הארוחה,ולהפתעתו של לואי אורלי נענתה לדרישה ומאז היא לא עים סיגריה ביד בזמן הארוחה.למזלו של לואי דריה צילצלה בפעמון שאומר שהאוכל מוכן,מה שהציל אותו מלענות.ואז דריה וללי שהייתה בחורה צעירה שמיתנדבת בבית,התחילו להגיש את האוכל.בסוף הארוחה אמילה מנהלת הבית שהייתה אישה גבוהה עים שיער חום פזור שלובשת לרוב שמלות ארוכות,קראה לכולם להביט בה ואמרה."שלום לכולם,רק רציתי לומר לכם לא לישכוח לשים את הכלים שלכם בכיור לפני שאתם הולכים להיתפזר,וגם להודיע לכם שללי תעבור בין החדרים שלכם ליבדוק עים ארגנתם את כול הציוד הנידרש לטיול למוזיאון בריסל מחר.חוץ מזה אלן ראול ונתן אתם שוטפים את הכלים הערב".ראול ונתן שהיו שניהם תאומים זהים עים תיסרוקת קוצים ועור לבן כשלג קמו על הרגליים ומחו על גזר הדין."היי,זה לא הוגן! תורי היה שלשום!",אמר אלן בכעס."אז מה?זה לא יהרוג אותך אל תידאג,חוץ מזה לא יזיק לך לעשות פעילות חוץ מלשבת מול הטלוויזיה כול הזמן".אמרה אמילה.לואי חייך והגניב מבט לדריה שעמדה בקצע האחר של החדר,היא קרצה אליו וחייכה גם היא.תודה דריה חשב לעצמו."טוב זהו,ערב טוב לכולם".אמרה אמילה ושיחררה את כולם.בהמשך הערב הוא ישב בסלון עים כולם וצפה בטלוויזיה עד שעת הכניסה לחדרים.הוא שמח לגלות שביזכות כול הכלים שאלן נתן וראול שטפו הם נפלו ממוטטים מעייפות על המיטות שלהם ושקעו בשינה עמוקה כמעט מיד.הוא שכב במיטה שלו ונירגע מכול היום שהיה לו,מחר עוד יום חדש.הוא פתח את המגירה בשידה שליד מיטתו,והוציא קופסת קרטון קטנה.הוא החזיק את הקופסה כמה דקות לפני שפתח אותה,והוציא מתוכה חפץ קטן.החפץ היה מפתח מתכת בצבע כחול עמוק והיה מעוטר בחריטות שהיו בצבע זהב.המפתח היה שבור בקצע שבו מחזיקים והיה מוכתם בכתמים חומים של ליכלוך בלתי ניתנים להסרה,לא משנה כמה פעמים שטף אותו.דריה סיפרה לו שהמפתח היה ביד שלו באותו ערב שבו נינטש בתוך סלסילה,על מיפתן הדלת של בית האומנה ארינול.הוא חשב שהמפתח הוא כניראה מתנה מההורים שלו או משהו,אך מעולם לא גילה מה הוא פותח.הוא שיאר שיש לו ערך סימלי יותר משימושי,לכן לא זרק אותו ותמיד שמר אותו בקופסא הקטנה שקיבל מדריה.העייפות הכבידה עליו,והוא הכניס את המפתח לקופסא והחזיר אותה לתוך המגירה.הוא ניזכר שמחר יש לו מיבחן בחשבון קשה במיוחד,ושהוא למד רק באופן חלקי.ובמחשבה הזאת הוא כיבה את מנורת הלילה שלו ונירדם.