אחרי יללת הזאב- פרק 1

ראפ הביטה בראי שבחדרה, גבה היה חשוף לגמרי והיא בחנה את הקעקוע החדש שלה.
"את לא חושבת שהוא גדול מידי?" אימה נכנסה לחדש והתיישה על המיטה, בחנה גם היא את הקעקוע דרך המראה.
"אמא! אני לא לבושה!" ראפ מיהרה אל שולחן הכתיבה שלה, שם נחה החולצה שלה, וכיסתה בעזרתה את אבריה החשופים.
"שכחת מי קילח אותך כשהיית קטנה?" שאלה אימה וקמטיי צחוק הופיעו על פניה.
"אמא, אני רצינית. תתחילי לדפוק על הדלת לפני שאת נכנסת," ראפ נזפה באימה ולבשה את חולצתה התכולה במקביל.
"הייתי חייבת לראות אותו בעצמי, לא האמנתי כשאיימי סיפרה לי שעשית קעקוע גדול כל כך," אמרה אימה בהתרגשות. "ועד בלי לספר לאמא שלך…" הוסיפה בשקט.
"אני מצטערת שלא סיפרתי לך אמא, פשוט… ידעתי שעם תדאי לא תרשי לי לעשות את זה ו… זה חלק ממבחני האומץ לקבלה ללהקה. ראית פעם את הקעקוע של איימי?" שאלה ראפ והרימה גבה לכיוון אימה.
"לאיימי גם יש קעקוע?!" אימה נשמע מזועזעת.
"כרגע אמרתי לך שזה מבחן קבלה ללהקה וגם איימי בלהקה מה שאומר ש…" ראפ שנאה לדבר בצורה כזו מזלזלת עם אימה, אבל היא הייתה בת אדם ובני אדם לא יכלו להבין כל מיני דברים שאנשי זאב כן הבינו.
"אשלי יודעת מזה?" שאלה אימה עדיין תקוע על נושא הקעקוע הענקי של איימי.
"כן, אמא. זה קטע של אנשי זאב. אנחנו צריכים להפגין אומץ ו… ממני מצפים ליותר בגלל…"
ראפ ידע למה מצפים ממנה ליותר, גם אימה ידעה למה. אבל בכל פעם שראפ ניסתה לומר זאת בקול היא פשוט לא הצליחה, בטח שלא בנוכחות אימה.
"יהיה בסדר, ראפ. אני בטוחה שתתקבלי ללהקה," אמרה אימה ברוך. היא כמה מהמיטה והתקרבה לביתה. "את תהיה בסדר גמור," היא הסיטה את שיערה השחור של ראפ אל מאחורי אוזנה ונשקה לה על מצחה.
ראפ חייכה, למרות שאימה גרמה בעיות רבות לאביה של ראפ מעצם היותה בת אדם רגילה, ראפ פשוט שמחה שהיא כזו. בני אדם היו מתחשבים בהרבה מאנשי זאב למרות שאנשי הזאב לא היו נוראים כל כך. ראפ ידע שאימה של איימי מעולם לא עשתה לה שיחות עידוד או התעניינה בשלומה הוא שאלה עם הקעקוע שלה כואב. אמא של איימי הייתה אחת מנשות הזאב הקרות ביותר שראפ הכירה, כנראה בגלל זה בת שלה הייתה… בדיוק ההפך ממנה.
"את צודקת אמא," אמרה ראפ וחיברה את אימה מספיק חזק כדי שתוכל להריח את ריח השמפו שלה. "הכל יהיה בסדר ויש לי עד חודש שלם כדי להוכיח לכולם שאני יכולה להתקבל ללהקה," אמרה ראפ, היא התפללה בליבה שחודש אחד יספיקה לה אבל אחרי שאימה התרחקה ממנה מעט ועל פניה חיוך עדין, אימהי ומעודד, ראפ ידעה ששום דבר לא יעמוד בדרכה.