אחרי הקרב- פרק ראשון

אני מתעורר במקום חשוך, חשוך כל כך עד שאני לא בטוח שאני ער. יש רעשים מכול מקום, וזה משגע אותי. צלילים עמוקים שמהדהדים בחלל ריק. האוויר קר ודחוס, ויש לחות. אני בתוך מערה. אור כלשהו מתקדם לעברי. הוא נהיה חזק יותר ויותר, הצעדים שלו נשמעים כמו טיפות שנוחתות ברכות על המים. אני רועד. אני מנסה לזוז ומגלה שאני לא יכול, אין שום דבר שעוצר אותי, אני פשוט לא יכול. האור מגיע אליי ומסנוור אותי לשתי שניות. כשאני סוף סוף מצליח לראות משהו, אני רואה פנים הפוכים.
"הוא ער." אומרות הפנים, פנים עדינות, חלקות.
"הוא כבר יכול לזוז?" החשיכה שואלת את הפנים בקול גברי ועבה.
"אתה יכול לזוז?" הפנים שואלות. הקול שלהן רך, נעים לאוזן.
אני מנסה לדבר ולא מצליח. העיניים שלי מתעוותות במאמץ.
"הוא לא יכול." אומרות הפנים.
"תני לו עוד קצת זמן." מוסרת החשיכה, והפנים והאור מתרחקות ממני. אני מנסה לצעוק ואני לא מצליח, שום דבר בגוף שלי לא מקשיב לפקודות הראש, וזה משגע אותי. אני מרגיש סחרחורת, ואני מנסה לצעוק, ושום קול לא נשמע חוץ מאותם קולות מהדהדים.

האור מתקרב אליי שוב, אחרי זמן שנראה כמו נצח.
"אתה יכול לדבר?" הפנים שואלות, בדיוק אותן פנים ממקודם. אני מנסה להזיז את השפתיים ומגלה שזה אפשרי. אני מנסה להוציא קול, ושומע את קולי הצרוד.
"איפה אני?" שאלתי הראשונה.
"מתחת לאדמה." עונות הפנים.
"תנו לי ללכת." אני דורש, אף על פי שאני לא בטוח שאני מסוגל ללכת בכוחות עצמי. הפנים מנידות בראשן.
"אני לא יכולה לתת לך ללכת. זה מסוכן מדי. יש אנשים בחוץ שרוצים להרוג אותך, בדיוק כמו את שאר בני מינך. אתה זן נכחד, אתה מבין? ואנחנו כאן כדי להגן עליך." אומרות הפנים. אני מצליח להזיז אצבע ונדהם.
"מה זאת אומרת אני זן נכחד? איפה אני בכלל? למה אני בקושי מסוגל לזוז?" אני שואל, עם כול שאלה הפאניקה שבי מתגברת.
"אתה במקום בטוח. בקרוב תוכל לזוז." מוסרות הפנים, ואז מתרחקות ממני, והעולם חוזר להיות שחור.

אחרי עוד כמה זמן, חזרה לי התחושה בידיים, ובפלג העליון של הגוף. עוד לא יכולתי ללכת, אבל הרגשתי יותר חופשי, פחות כלוא בתוך עצמי.
כשהתחושה ברגליים חזרה, התחלתי לרוץ. הרעשים שקודם הדהדו באיטיות נשמעו פתאום הרבה יותר מהירים וקצביים, כאילו הם מתגברים עם פעימות הלב שלי. אני מפחד, אני רוצה לצאת ממקום החשוך הזה. המקום הזה מרגיש אינסופי, מערה ללא קץ. אני נתקע במשהו בעוצמה ונוזל חם וסמיך יוצא לי מהאף. דמעות עולות לי בעיניים, ואני מודה פתאום לאלים שכל כך חשוך, ככה אף אחד לא יכול לראות אותי בוכה. אני מנסה לנשום אבל כל נשימה מכאיבה, והדם שלי נוזל בכול מקום. אני מוריד את החולצה ומשפשף אותה בידיי. אש נדלקת. אני רואה את רצפת האבן הקשה מתחתיי מכוסה טיפות אדומות. מלפניי ישנו קיר אבן עצום. מעליי, נטיפים. מאחוריי, חושך. אני אוחז בחולצה הרותחת וזה לא מפריע לי. אש לא מפריעה לארסוניסטים. אני רואה את עצמי, משתקף ממיליון כיוונים שונים. החדר מרגיש כאילו הוא לוחץ עליי, אני לא מסוגל לנשום, הבבואות שלי נוגעות בי והן קרות כל כך, מלחיצות כל כך.
"זוזו. תנו לי לעבור." הקול המוכר והנעים אומר. דמות נדחסת בין הבבואות שלי.
"תסלח לוואנאביז. הן לא רגילות לחברה כל כך. שמנו אותך איתן כי הן לא דליקות, ופחדנו שתדליק את שאר הזנים." אומרות הפנים, שעכשיו היה להן גם גוף, וזנב, ואש ביד.
"אתה מדמם." אמרה הבחורה עם הזנב, כאילו לא שמתי לב לכך לפני.
"אני יודע." אני מגיב בכעס.
"אני שמחה. זה אומר שהתודעה שלך חזרה לעצמה." היא אמרה.
לא ידעתי איך להגיב, לא ידעתי אם אני אמור להגיב, ויותר מכול לא ידעתי.
"סליחה על החושך, זה בשביל הוואנאביז. אבל הנחנו שאתה לא תצטרך יותר מדי אור, בהתחשב בעובדה שארסוניסטים בסך הכול צריכים משהו דליק כדי ליצור אש. אני רואה שהסתדרת." היא חייכה.
"שרפתי לעצמי את החולצה. וחשבתי על זה רק אחרי שנתקעתי בקיר ולא הפסקתי לדמם מהאף מאז." אמרתי.
"טוב נו, נשיג לך אחת חדשה. קדימה, הגיע הזמן להראות לך את המקום." היא אמרה, ואחזה בידי החשופה.