אחרון הגמדים – פרק 1

אחי הגדול, וולקאן, היה המאזניים של המשפחה. כול פעם שהיה אי צדק או חוסר שוויון הוא ניגש ישר ותיקן הכול. אמונה, חמלה, וצדק היו היסודות שלו.
אחי הגדול יותר, באוורס, היה הגרזן, הפטיש או החרב הגדולה. הוא ניגש לכול מלחמה וחזר ממנה עם לפחות חמישה ראשים של אוייבים. היו לו שרירים מנופחים שזה כמעט לא היה נראה הגיוני.
אמי, מאיהנה, הייתה הלב. דואגת ומפנקת בכול רגע ביום. מארוחות בעלי ריח ביתי וטעים ועד לחיבוקים מחממים ואוהבים. היא הכירה גם המון סיפורים, אותם היא סיפרה לי ולאחים שלי כול ערב לפני השינה.
אבי, ברוקוורס, היה המלך. השליט. האוחז בחיים ובמוות. ועל ראשו כתר מזהב. הוא שמר שאנשינו יחיו בשלום, ושהפושעים יסבלו בשל פשעם. אבי ידע מתי לנצל את הכוח בתבונה, בין אם זה לקחת חיים של מישהו, או לגבות מס גבוהה מתושביו, ואפילו להכניס עוברי גבול.

ואני? אני ניצלתי. והכול נשאר מאחורי. הבית שלי ושל אנשי נהרס, הושחת, ונקבר באדמה. אנשי נהרגו במלחמה, הזהב, הכסף וכל השלל שלנו נבזז. ורק אחד נשאר בחיים – מתוך כוונה. זרקו אותי אל העולם שבחוץ, הסתכלו עלי מגבוהה וצחקו. "נראה אותך שורד יום אחד מחוץ לבית". הם אמרו לי שזה אמור להיות עינוי, לשרוד ככה בחוץ; מקום שאף פעם לא ראיתי או נחשפתי אליו.
"אנשיך חזקים ועקשנים כמו אבן. אבל תראה אותך, לבד!" הם אמרו.
אנשי באמת היו חזקים כמו אבן. אבל עקשנים… אנחנו היינו עקשנים כמו ברזל.
אנחנו היינו הגמדים שחיו בתוך הר הגעש הגדול בעולם.
ואני הגמד האחרון.
אני אשרוד.
או לבד.
או ביחד.