אחותי ואני-יצורות האופל

מבוא-

"מתי כבר זה יקרה?" הייתה קרן שואלת כמעט בכל לילה ואני הייתי מנסה להתחמק ומשיבה "יקרה מה?" "את יודעת" הייתה קרן אומרת "מתי אהיה כמוך" ואני הייתי תמיד עונה "מתי שזה יקרה את כבר תדעי…"
~~~~~~~~~~
היום זה כבר לא ככה,
אומנם קרן עדיין מדי לילה ולילה שואלת את אותה השאלה,
אבל עכשיו, כשהיא שואלת אותה, דמעות עולות בעינייה- היא כבר לא רוצה את זה…
~~~~~~~~~~
קוראים לי אור, אני בת 16 וחצי, יש לי עיינים כחולות גדולות ושיער בלונדיני ארוך.
לאחותי קוראים קרן, היא בת 11 ולה יש עיינים חומות-אגוז ושיער ג´ינג´י ארוך ויפה.
עד כאן הכל נשמע רגיל נכון?
טוב, זה עומד להשתנות…
___________________________________________
פרק 1-

"עצמי עייניך, הרגעי,
הכל בסדר, את איתי,
לרגע אל תבכי, אל תהיי עצובה,
אני בליבך בכל זמן ושעה…"

זהו כמעט ההמנון של המשפה שלי,
את השיר הזה אמי שרה לי באותו לילה אכזר- הלילה האחרון שלה.
אני עדיין לא הבנתי מה קרה שם אבל מאז לא חייכתי אפילו פעם אחת…
כשזה קרה הייתי אני בת 10 וקרן הייתה כמעט בת חמש.
פעם היינו משפחה רגילה אבל מאז אבי מת,
הכוחות שלו עברו אלי, ויום אחד- גם אל קרן.

לזה היא מחכה כל הזמן,
ומזה היא גם חוששת,
כי בכל יום שעובר הכוחות רק יסכנו אותנו יותר ויותר.
הממשל רודף אחרינו, אחרי ´יצורות הצל´
ככה הם מכנים אותנו…
בגלל זה אנחנו מסתתרות ביער, לבד.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בשעה שקטפתי דובדבני יער אדומים שמעתי קריאה.
"אור!!" הקול רדף אותי "אור"
זאת לא הייתה קרן, זאת הייתה ציפור ששרקה את שמי,
"אוווור" נשמעה שוב הקריאה "אווווור"
"דיי!!" צעקתי "תפסיק!"
הקול לא הפסיק.
ציפור קטנה נחתה עלי וסלסלה "אווור"
תפסתי לה בצוואר וחנקתי אותה.
הקריאות פסקו.
´סוף-סוף´ חשבתי לעצמי, מבלי להיות מודעת בכלל למה שגרמתי…
____________________________________________________________
פרק 2-

"אור!"
הפעם זאת באמת הייתה קרן .
"יש שני ציפורים על הגג, ציפורים כועסות"
´ציפורים כועסות´ חשבתי ´זה בטח בשבילי…´
´ציפורים כועסות´ זה כינוי לציפורים שליחים, ציפורים שמביאים הודעות.
"האם זאת את, אור?" שאלה אחת הציפורים
"כן."
"יופי" אמרה הציפור "כמה דברים, ראית את שריק?"
"מי?"
"שריק ציפור שליחה קטנה בעלת כנפיים ורודות, ששורקת שמות אנשים?"
"שריק" נפלטה קריאה מפי "לא, לא ראיתי…"
"את בטוחה?" שאלה הציפור
"כ…כן"
"אהמ…" המהמה הציפור "בואו איתי שתיכן"
הבטתי בקרן, שנראתה מבולבלת מאוד "למה לנו?"
"אם אני אגיד לך למה את תבואי?" שאלה הציפור השנייה,
לא עניתי.
"מורג!"
___________________________________________________________
פרק 3-

"הגענו כבר?"
שאלה קרן את הציפור הכועסת שמה בלוטי.
"כמעט" ענה לה בלוטי
לא ציפיתי לנסוע אליו, לא רציתי גם,
אבל כשבלוטי אמר את השם התעלפתי,
וקרן המסכנה הסכימה לבוא עם הציפורים הכועסות,
טוב נו, היא לא ידעה מי זה מורג…
אני ידעתי, ואם זה היה תלוי בי, לא היינו עכשיו מתעופפות בעזרת פיות בוץ אל מורג,
אם זה היה תלוי בי, היינו עכשיו בטח בורחות מן הממשל…
טוב, ממילא זה לא תלוי בי…
"הגענו?" הפעם זאת הייתה אני ששאלה
"כן!"
מעלינו נפרש ים בצבע כחול עמוק יפהפה, והרים וגבעות ירוקות, שעליהן בנויה "מלורסיטי"
קרן נדהמה "ואוו!"
גם אני התפעלתי, אבל שמרתי על פנים מאופקות
"מה הוא רוצה מאיתנו?"
שאלתי את בלוטי
"את זה תשאלי אותו בעצמך"
בלוטי הצביע על הקרקע,
החוורתי, הוא נראה שונה כל כך ממה שזכרתי…
_______________________________________________________
פרק 4-

"מה שלום האחיינית היחידה שלי!"
קרא מורג כשראה אותי
´כן בטח´ חשבתי ´אני יודעת שהיו לו עוד אחיינים, כי גם לי היו עוד אחים´
"ומי את?" פנה מורג אל קרן "האחיינית שלך, מסתבר שיש לך עוד אחיינים!"
קראתי בעוקצנות.
דוד מורג נראה מבולבל "א…אבל בלילה שאמכם נרצחה. רק את נשארת!"
הוא הסתכל על קרן
"אוי לא!" "הי דוד מורג" אמרה קרן " אני קרן ואני בת 11" מורג הסתכל עליה בחשד.
"אתה נראה שונה" אמרתי "כן" אמר מורג ולחש לי "תפסו אותי, לקחו לי את הכוחות…"
הייתי המומה ´איך הצליחו לתפוס את מורג?!´חשבתי
´אני יודעת בדיוק שהוא בגד במשפחה שלי, בהורים ובאחים שלי, ולא תפסו אותו… איך הוא נתפס?! ומה זה אומר עלי ועל קרן?!´
"הסגירו אותי" אמר מורג. "ובקרוב יסגירו גם אתכם!"
נבהלתי, הדבר הראשון שחשבתי לעשות זה לברוח
אבל אז נזכרתי בשאלה שלי
"למה קראת לנו?"
מורג הסתכל עלי "אני צריך ממך עזרה, כי לך עדיין יש את הכוחות…"
הוא הסתכל על קרן "עוד לא" אמרתי לו "עוד אין לה את הכוחות…"
מורג הנהן בהבנה "תוכלי לעזור לי?"
לרגע שכחתי עם מי אני נמצאת וכמעט אמרתי כן,
אבל אז נזכרתי שאני נמצאת עם הבוגד הכי גדול של המשפחה…
___________________________________________________________
פרק 5-

"תוכל לסלוח לנו שנייה"
שאלתי אותו
"בסדר רק זריז"
הסתובבתי אל קרן "בואי" לחשתי לה,
"מהר!"
התחלתי ללכת יותר ויותר מהר כשאני אוחזת בקרן,
מורג התחיל להבין מה קורה…
"חזרו הנה!"
התחלתי לרוץ.
"תעצרי" קראה קרן "אייה!"
זה היה בלוטי, הוא נשך את קרן ברגלה,
הרבצתי לו והוא נפל ארצה,
"לכאן" קראתי,
נכנסתי יחד עם קרן לפח אשפה גדול,
"מה עכשיו?" שאלה קרן "למה רצנו?"
"אמא הייתה בהריון איתך כשאבא מת" אמרתי "וכשאמא נרצחה, את לא היית בבית…"
"זה היה דוד מורג?!"
קרן הביטה אלי באימה
עמדתי לענות לה כשלפתע שמעתי קול
"אווור"
הקול הזה היה מוכר לי… זה היה הקול של שריק, הציפור המעצבנת שחנקתי, הציפור ששרקה את שמי…
"ש…שריק?"
קראתי
"הם כאן"
זה לא היה הקול של מורג, זה היה קול עמוק יותר, מפחיד יותר…
__________________________________________________________
פרק 6-

"הממשל!"
על המהלך הבא לא חשבתי בכלל…
"קרן, תישארי קרובה אלי, אני עומדת להפוך לצל…"
המכסה של הפח הורם, מעלינו עמד איש חזק בחליפה לבנה,
"יש כאן רק אחת, בוס!"
מורג התקרב
"לא ייתכן, שתיהן היו פה קודם…"
הוא אמר
"דווקא אותה אני לא צריך… אבל תיקחו אותה כבת ערובה…"
התקדמתי כצל על האספלט הקריר,
כבר היה ערב, ורוח קרה נשבה…
התקדמתי לכיוון של מורג
"הצילו" שמעתי את קרן "בבקשה תעזרו לי!"
"תשתקי" קרא מורג "אלא אם כן את רוצה שנתפוס גם את אחותך…"
"אה בוס…" אמר האיש בחליפה הלבנה
"כן, בוריס?"
"אולי כדאי שתראה את זה…"
מורג הסתובב, התקדמתי כצל במהירות לכיוונו,
עוד רגע ואוכל להשתלט עליו…
"הנה היא… ילדת האופל הקטנה…"
מורג התקרב לכיוון הצל, לכיווני,
"אולי כדאי שתתרחק" אמר בוריס
"זה בסדר" מורג ענה לו "אני יודע מה אני עושה…"
הוא חייך חיוך מוזר…
´איזה טיפש´ חשבתי ´הוא לא מבין שזה הסוף שלו…´
נפגשתי עם הצל שלו והתחלתי בערבוב הצל שלו יחד איתי,
דוד מורג עדיין היה רגוע הוא שילב ידיים וחייך,
גם אני חייכתי,
אלא שפתאום נהדפתי אחורה מהצל שלו,
לא הבנתי מה קורה,
למה אני לא מצליחה להשתלט על הצל שלו?,
הרי בחושך אני אמורה להיות חזקה יותר!,
הסתכלתי על הירח ומיד הבנתי…
השמים היו כחולים כהים, והירח היה מלא…
_____________________________________________________
פרק 7-

ברחתי.
לא היית לי שום ברירה אחרת…
ליל ירח מלא הוא הלילה הכי ארוך ומסוכן בשנה,
לילה ארוך ומייגע…
בלילה ההוא הכוחות עוברים לירח,
ומוחזרים רק כשהשמש עולה…
לעומת זאת בתחילת כל חודש,
הירח נותן לנו את הכוחות שלו,
כחלק מהברית שבינינו.
קיוויתי שקרן בסדר,
ידעתי לפחות שהיא לא בסכנה כמוני- אף אחד לא ינסה לחסל אותה,
דוד מורג לא יהרוג אותה, אם הוא רוצה לפתות אותי לבוא…
טיפסתי על העצים וקפצתי ביניהם,
במשך שעה ניסיתי לחשוב איך אשרוד את הלילה הארור,
שבו הממשל, מורג וכל אדם ממוצע אחר, ינסו לתפוס אותי.
עצרתי לנוח על צמרתו של עץ אשוח גבוה,
פילסתי דרך בין הענפים הירוקים כהים,
ואז במרכז הצמרת,
איפה שהירח החזק האיר באור כסוף מנצנץ,
ראיתי מה שיעזור לי לשרוד…
___________________________________________________
פרק 8-

על צמרתו של העץ היתה מונחת בשלווה קשת, עם כמה חצים לידה. הסתכלתי על החצים והקשת והתלבטתי אם לקחת או לא. מצד אחד אני יודעת שזה יעזור לי, אבל מצד שני, בליל ירח מלא, יותר סביר שזאת מלכודת… אין ספק שהייתי מתלבטת שעות, אילו התערב פתאום הקול…
"אוווור" זה היה הקול של שריק… "שריק!" קראתי. הסתובבתי אבל לא ראיתי שום ציפור, "ש…שריק?" הסתכלתי על הירח, הוא זהר, וכל הזוהר שלו הוביל למקום אחד,
החץ וקשת.
"היא שם!"
למשמע הקול נבהלתי, חטפתי את החץ וקשת ורצתי בין העצים,
קפצתי מענף לענף, ומעץ לעץ, כשהממשל רודף אחרי…
כל הזמן שמעתי אותם מתווכחים מאחורי_
"תעצרי", "תפגע בה!" "לא לזוז!"
ואני כן זזתי,
עם החץ וקשת ביד, הרגשתי חזקה,
אומנם אני לא הכי טובה בזה אבל זה בפירוש עדיף מכלום…
רצתי בין צמרות העצים כשלפתע נתקלתי באוויר,
או יותר נכון בקיר שקוף, כמעט בלתי נראה,
העולם הסתובב סביבי, הירח הביט בי,
השעה הייתה רק שמונה וחצי,
וכבר נראה שהמשחק נגמר,
שכבתי מעולפת למחצה, כששני אנשים בחליפות לבנות, רכנו מעלי "אתה חושב שהיא שומעת אותנו?" שאל אחד מהם את השני "לא יודע" אמר השני "אני מקווה שכן, אנחנו צריכים אותה בחיים…" "נכון" מסכים הראשון. הם מנופפים מול הפרצוף שלי וקוראים "תתעורי!" ו"את ערה?" או "את שומעת אותי?"
שמעתי אותם אבל החלטתי לא לענות…
בשלב מסויים הן התיאשו, "אפשר לסחוב אותה" אומר האיש הראשון "לא" השני מניד בראשו "אסור לנו להביא אותה מעולפת" הם מסתכלים אחד על השני במן מבט כזה, ואז הם פשוט עוזבים אותי,
אני מחכה שהם ילכו ואז אני מנסה לקום, אבל לא מצליחה, כאב חד דוקר אותי בזרוע, אני פולטת צווחה חלושה כשהעולם מסתחרר סביבי ומשחיר—
_______________________________________________________
פרק 9-

"תתעוררי"
שמעתי קול, פקחתי את העיינים,
מולי עמד איש גבוה כהה עור
"מי אתה?"
שאלתי
"אני מסקר, ואני לטובתך"
"מה זאת אומרת?"
"תראי" אמר מסקר "קומי, תתארגני ואני אסביר לך"
התרוממתי משכיבה לישיבה, הסתכלתי סביב,
המקום היה לי מוכר בצורה מחשידה,
ידעתי שאני מכירה את המקום הזה, אבל לא זכרתי למה…
"שבי"
מסקר הביא לי כיסא, התיישבתי
"ובכן, מה את רוצה לדעת אור?"
נבהלתי לרגע וגמגמתי
"מאיפה… מאיפה אתה יודע את ה…השם שלי?"
"איך אני לא אדע את השם שלך! את מפורסמת, יצורת אופל נדירה שכולם מחפשים אחריה…"
נחנקתי, נראה שהוא יודע עלי לא מעט…
"מה אני עושה כאן?"
"ראיתי אותך מעולפת ליד הקיר הבלתי נראה ו…"
"רגע?" קטעתי אותו "מה זה הקיר הזה?"
"זה קיר שמטרתו לא לאפשר ליצורים שאינם בני אדם לעבור, כמוך יצורת אופל…"
"הקיר הזה!" קראתי
"כן" המשיך מסקר "ראיתי אותך שוכבת לידו, עם זרוע מדממת, אז לקחתי אותך למקום הזה"
הבטתי על הזרוע שלי, היא הייתה עטופה בתחבושת לבנה
"ואל תגידי לי שאת לא מזהה את המקום הזה…"
הסתכלתי מסביב- שולחן עגול, תרמיל קטן, תיק איפור, מעיל ציד וחתול… חתול!
ואז הבנתי… זה הבית שהתגוררתי בו כשהיינו משפחה מאוחדת- אבא, אמא, אני קרן והחתול ההוא…
התפלאתי שהוא עדיין חי…
"הבית שלי!"
"נכון" מסקר הנהן "את בטח שואלת את עצמך למה את כאן…"
"כדי לקחת את החתול?"
מסקר הניד בראשו "כדי להתחבא!, חשבתי שתביני את זה…!"
איך לא חשבתי על זה!, אף אחד לא יבוא לחפש בבית הישן שלי,
"בבקשה תגיד שהלילה כבר נגמר" התחננתי אל מסקר
"מצטער, השעה רק 23:00"
"מישהו יודע שאני כאן?"
שאלתי
"רק אני"
הסתכלתי מסביבי ונזכרתי במשהו
"החץ וקשת!"
"הם פה" מסקר הגיש לי אותם נקיות ומצוחצחות
"זאת לא הייתה מלכודת" אמרתי
"אני שמתי אותם שם"
אמר מסקר,
הסתכלתי עליו
"למה?"
___________________________________________________________
פרק 10-

מסקר לא ענה
"למה?" שאלתי שוב
"בגלל" גמגם מסקר "מסיבות מאוד אנוכיות"
חיכיתי שימשיך, והוא אכן המשיך
"רציתי לעכב אותך"
"למה?"
"כדי שאחר כך תרוצי מהר ותפגעי מהקיר השקוף,
ואז אוכל להסגיר אותך!"
מסקר התקרב אלי
"אל תזוזי יצורת אופל!"
"אל תזוז מסקר!"
שלפתי חץ וכיוונתי את הקשת אל מסקר
"בואי נירגע קצת" אמר מסקר "תניחי את הקשת או ש…"
"או שמה?"
הסתכלתי על מסקר,
הוא לא ענה לי
"בשביל מי אתה עובד?"
שאלתי
"בשביל מורג"
ענה מסקר והרים ידיים
"אל תפגעי בי!" קרא "בבקשה!"
"אתה שיקרת לי!"
"אני יודע" ענה מסקר "אבל אני חייב את מה שמורג הבטיח לי- הרבה זהב!"
הבנתי שמסקר יודע לא מעט דברים,
דברים שאני צריכה לדעת…
"מה מורג מתכנן?"
הפעם כיוונתי את החץ ישירות אל ליבו של מסקר
"הוא… הוא מתכנן ל…"
נשמעה דפיקה ומסקר השתתק,
הדלת נפתחה, נבהלתי ושחררתי את החץ,
מסקר נפל הצידה,
מת.
________________________________________________________
פרק 11-

אין לי מושג מי היה בדלת,
אבל גם לא אכפת לי,
מבחינתי- כולם נגדי,
לפחות עכשיו…
לאחר שמסקר מת רצתי במהירות דרך החלון החוצה וברחתי,
לא יודעת לאן- העיקר להמשיך לרוץ.
נמנעתי מהמחשבה על כך שהרגתי אדם,
וחשבתי על איך להפיל את מורג ולהציל את קרן.
בשלב מסויים התחלתי להתעייף,
אבל המשכתי לרוץ,
עד למקום בו תפסו את קרן.
ניסיתי לשחזר את הרגעים שמורג לקח את קרן,
איך שניסיתי להציל אותה,
איך שהבטתי על הירח…
הירח!
הוא התשובה היחידה שלי!
אני חייבת ליצור איתו קשר!
אבל איך?
התחלתי להלל את הירח ולבקש שיעזור,
אבל כשראיתי שכלום לא קורה נזכרתי במה שאבא שלי היה עושה כשהיה צריך עזרה מהירח,
אומר מילים מסויימות,
עם בגדים מסויימים…
זכרתי מה היו המילים,
אבל ידעתי שבשביל להשיג את הבגדים,
אני צריכה לחזור מאיפה שברחתי.
אז חזרתי על עקבותי ורצתי חזרה אל הבית שלי,
כשהתקרבתי אל הבית נעצרתי והצצתי בחלון,
ראיתי שהיו אנשים בתוכו,
לא זיהיתי אותם,
הם לבשו בגדים ססגוניים,
וכלל לא נראו מסוכנים,
הקשבתי לשיחה שלהם.
"הם חיים לא?" אמר אחד מהם, זה עם השיער הבהיר,
"כן, בעצם רק האמא והילדה, אתה יודע בעצמך שהאב נרצח"
אמר האיש השני, עם השיער הכהה יותר.
"הממ" אמר הראשון "אבל הם קברו את האם, לא?"
"לא" השיב השני "הם קברו שיכפול שלה"
"ומה עם הילדה?"
"אה" אמר הראשון " הם רק לכדו אותה, היא מלכודת, בשביל לתפוס את אחותה…"
לפתע הם השתתקו ועמדו בדממה,
נבהלתי, חשבתי שהם ראו אותי וכבר עמדתי לרוץ,
אבל אז הם התעשתו,
ויצאו מהבית יחד עם הגופה של מסקר,
נכנסתי אל הבית ונגשתי אל הארון במטבח,
פתחתי אותו ולקחתי משם את הבגדים,
לבשתי אותם, ורק כשיצאתי החוצה,
והתחלתי ללחוש את המילים שאולי יכולות לעזור לי,
הבנתי על מי דיברו האנשים האלו,
על אמא שלי ואחותי.
________________________________________________________
פרק 12-

מרוב הלם על המחשבה שאמי חייה,
השתתקתי,
הורדתי את הבגדים והחזרתי אותם למקומם,
השמים היו יותר בהירים,
אז ידעתי שהשמש תפציע בקרוב…
החלטתי להסתתר בבית,
אז נכנסתי אל החדר הישן שלי ושל קרן,
נשכבתי על המיטה, עצמתי את עייני,
ונרדמתי.
********
התעוררתי במקום אחר,
שונה מהבית.
משהו התקרב מבין הצללים,
מורג.
"היפיפייה הנרדמת, סוף סוף התעוררה!"
הוא חייך
"מה אתה רוצה?"
שאלתי
"להסגיר אותך!"
הוא התקרב אלי עם חפץ מתכתי מוזר,
וכיסה בו את פני,
לרגע ראיתי אור חזק מאוד,
ראיתי שם אותי עם קרן, אבא ואמא,
משחקים ביער,
ראיתי את אבא מלמד אותי בחץ וקשת,
ראיתי איך אבא נרצח באכזריות,
ראיתי איך אמא מתה,
ראיתי איך קרן גוססת,
ראיתי את עצמי נופלת לתוך בור עמוק,
ולא מפסיקה ליפול,
ראיתי רק שחור…
___________________________________________________________
פרק 13-

כשפקחתי את עיני, כל גופי כאב,
ראיתי שאני על מיטת עץ קטנה , בחדר חשוך, כשלגופי מחוברים כל מיני מכשירים,
נזכרתי בדברים שראיתי מול עיני, את כל משפחתי נהרגת,
ותהיתי מה זה יכל להיות?
הייתי שקועה במחשבות שאפילו לא הרגשתי שאיש אחד נכנס לחדר ומנתק אותי מהמכשירים,
עד שהוא החל לדבר "יצורת צל"
"מה?" שאלתי אותו,
"סיימנו איתך" אמר.
"מה סיימתם?" לא הבנתי למה התכוון.
"סימנו לשאוב ממך את הכוחות" אמר "חקרנו אותך, את משוחררת"
"אני ילדה רגילה עכשיו?" שאלתי במהירות,
האיש הנהן, "ואיפה החץ וקשת שלי?"
הוא שלף את הקשת והחצים מתוך החליפה שלו,
חטפתי אותם וברחתי, לפני שישנה את דעתו.
השמש זרחה במלוא עוצמתה, מה שאומר שכבר שעת צהרים
מרוב האירועים שקרו לאחרונה, התבלבלתי,
ומרוב בלבול לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. התיישבתי על הקרקע וניסיתי לחשוב,
מה לעשות עכשיו…
אני יודעת שאני צריכה למצוא את קרן, השאלה היא איפה היא…
החלטתי ללכת בתוך היער עד לבית הישן, כי מי יודע מה אמצא שם,
התקדמתי במהירות, בתוך היער,
עד שעזרתי מספיק אומץ כדי לבדוק אם אני באמת ילדה רגילה,
ניסיתי להפוך לצל, ניסיתי בכל הכוח, אבל כל מה שהרגשתי היה כאב.
הבנתי שזה באמת נגמר, ואת האמת די שמחתי, כי עכשיו אני לא אצטרך לברוח כל הזמן,
עכשיו כל מה שנותר לי זה למצוא את קרן ולחיות באושר איתה…
המשכתי לצעוד ביער, בין העצים, כשלפתע שמעתי צרחה חדה, הצרחה של קרן.
רצתי בשיא הכוח, רצתי מהר כמו הרוח,
אבל הגעתי מאוחר מידי…
על הקרקע שכבה קרן וגססה, בדיוק כמו בחזיון שראיתי כשלקחו לי את הכוחות,
ומאחוריה עמד מורג וחייך.
______________________________________________________–
פרק 14 ואחרון-

"אז מה העיניינים אור?, איך ההרגשה להיות ילדה רגילה עכשיו…?"
מורג חייך את חיוכו הרחב ביותר.
"אני בסדר גמור" אמרתי בשקט "אם כי מישהו כאן עומד למות…"
מורג הביט על גופה הגוסס של קרן. "כן… קצת מוזר, לא? למה את חושבת שהיא עומדת למות?"
"בוא נחשוב" אמרתי בציניות "היא גוססת!! ואתה תשלם על זה!!!"
הרמתי את החץ וקשת וכיוונתי את החץ אל מוחו של מורג,
"מישהי פה חושבת שהיא חזקה…" אמר מורג בעוקצנות "את בטח תוהה לאן הכוחות שלך עברו…" מורג הסתובב סביבי
"למעשה הם כלל לא נעלמו… הם רק עברו אלי!!!"
מה? איך זה יתכן? אי אפשר סתם לקבל את הכוחות!
"אתה משקר" קבעתי, "זה לא יתכן, אתה שקרן, רמאי ורוצח!"
"נחשי שוב, ילדה!" קרא מורג, וקרע את חולצתו. "תראי!"
הוא הפך במהירות לצל והתקדם לכיווני, הסיכויים לא היו לטובתי במיוחד,
התחלתי לרוץ ללא כיוון, אילו רק ידעתי מה לעשות…
רצתי סביב קרחת היער, שבמרכזה שכבה קרן הגוססת, ואז נזכרתי!,
"נסה לתפוס אותי" התגריתי במורג, רצתי במלוא כוחי לכיוון ביתי הישן שלי…
מורג היה מאחורי, וכמעט התערבב בצל שלי.
לא ידעתי איפה הדבר ההוא אמור להיות, עד ששמעתי צווחה חלושה,
וראיתי את מורג חוזר לצורתו הרגילה.
מיד ידעתי שהגעתי. שהגעתי אל הקיר שמסקר סיפר לי עליו…
הקיר שרק אנשים רגילים יכולים לעבור אותו…
הסתכלתי סביבי, על המקום שעד לפני כמה שעות לא יכולתי להכנס אליו…
זאת הייתה עוד קרחת יער, מלאה בעצים פורחים.
הסתובבתי חזרה ועברתי את הקיר לצד השני, בו שכב מורג והשמיע קולות מוזרים.
"יש לך מילים אחרונות?" קראתי וכיוונתי את החץ למוחו
"אני מצטער אור" הוא השתעל "אני לא הרגתי אף אחד, אלה היו הממשל… אני הייתי שליח שלהם… אם לא הייתי עושה את זה הם היו הורגים אותך… רק ניסיתי להגן עלייך…"
לא ידעתי מה לעשות, לא רציתי להאמין לו…
"קדימה" מורג השתעל ורסס של דם יצא מפיו "תהרגי אותי, תעזרי לי, אני גם ככה גוסס"
התיישבתי על הקרקע "לא, אני לא אהרוג אותך"
מורג לא וויתר "בבקשה, אני גוסס, אני רוצה לגמור עם זה!"
"ב…בסדר" הסכמתי, התרוממתי וכיוונתי את החץ למוחו, הסטתי את מבטי ממנו ויריתי את החץ. "להתראות מורג" לחשתי.
זרקתי את החץ וקשת הצידה, לא רציתי בהם.
ורצתי בעל כוחי חזרה אל קרן. כשהגעתי מצאתי אותה בקושי נושמת…
"קרן!!" צרחתי תשארי אל תלכי!!!" השענתי את ראשה על ברכי
"אור… אני אוהבת אותך" היא לחשה בקושי
"גם אני אותך, בבקשה אל תמותי!!" קראתי.
אבל זה היה מאוחר מדי, קרן נשמה את נשימתה האחרונה, ומתה.
הנחתי את ראשה בחזרה על הקרקע, ופרצתי בבכי חסר מעצורים,
רצתי שוב ללא כיוון, ללא מטרה, כשההבנה מחלחלת אלי אט-אט…
אני לבד בעולם.

-הסוף-