אחוזת כלא, פרק 1- האם ישנה תקווה להתעטף בשמיכת האהבה?

קומה שוב חלפה על פני מודעות העבודה המועטות שעל קיר ישן ומפורק- קיר שניסיונותיו הגדולים והלא מוערכים מספיק לשמור על כל החנויות הבנויות במחיצתו, לא הספיקו. קומה תמיד תהתה מתי הוא יתפרק ויפנה מקום לקיר החדש, אך היא גם תהתה האם הוא באמת יפנה לו מקום, או שמא יישאר מפורק בין הריסות החנויות ששימש להם כתומך למשך שנים ארוכות? היא נאנחה- בשנים האחרונות, שררו בעיר מולדתה ימי אבטלה קשים, וקומה נלכדה ברשתם חסרת הברירה. היא הביטה במודעות שוב- 4 מודעות מסכנות שנכתבו בכתבי יד על ניירות משומשים(עוד סימן לעוני במקום). \"דרוש/ה מטפלת….\" היא עיינה באחד מבין הדפים המועטים המודבקים. אך מהר הסבה מדף זה את מבטה, משום שבכל הדפים נכתב בדיוק אותו הדבר. היא מיששה את דרכה אחרי עט קטנטן ובודד שתמיד ליווה אותה בתיק הצד הבלוי והישן שנשאה עמה. כשמצאה את העט, כתבה בידה את המספר שאליו הייתה צריכה לפנות לקבלת העבודה, ומיהרה חזרה לדרכה הבייתה. בדרכה, פעמים רבות הביטה במספרים שהעותקו אל ידה- פן ייעלמו, פן תיעלם הזדמנותה היחידה לעזור למשפחתה היחידה. היא עצרה ונפלה למול גרם המדרגות הקצר שהוביל לבית קרקע קטן בנוי מעץ, הרוס במקצת. אם עובר אורח היה עובר למולו, לבטח היה חושב שמדובר בבית נטוש בו מחפשים קורת גג הומלסים חסרי בית, אך האמת הייתה- שהבית הזה היה לא אחר מאשר ביתה הצנוע(בלשון המעטה) של קומה ומשפחתה. \"מדרגות ישנות ומנוולות!\" צעקה קומה בעצבנות ובעטה במדרגה אחת, שלא היססה להישבר לנגד עיניה לאחר מכן. היא דילגה עליה, חוששת מתגובת בני משפחתה ומיהרה לפתוח את הדלת. אך מרוב פזיזות וחיפזון שבני משפחתה יגלו את הנעשה, היא לא הבחינה שדלת בית הקרקע כבר הייתה פתוחה לרווחה, שם עמדה דמות על שטיח כניסה בלוי אדמדם וחיכתה לה בפנים זועפות. \"ילדה חסרת תועלת!\" הטיחה לעברה הדמות. \"אני…אני מצטערת, אבא.\" היא לחשה לעברו בפחד, ולא העזה להתקדם לעבר דלת הכניסה. גופה קפא בבהלה- והיא הייתה אחוזה פחד ובושה. \"נמאס לי לתקן את המדרגות המומסמרות הללו שוב! בטלנית קטנה ועלובה! כל מה שהינך לדעת הוא לשבור ולהרוס…\" מלמל בעצבנות ובלעג.
\"נו, אל תחכי למושיע! כנסי כבר!\" הוא הוסיף ונתן בה מבט חסר סבלנות- כאילו לא סתם מאסה בו ילדתו, משום שמבט זה היה מהול בקמצוץ של שנאה- קמצוץ שקומה הבחינה בו היטב- ופחדה מן תערובת המבטים הזו. היא מעולם לא הרגישה שייכת בביתה, לא בגלל מראהו, או אי יציבותו- אלא בגלל שלא הרגישה שבית זה חימם אותה- חימם את נפשה באושר ובשמיכה כזו שרק משפחה יכולה לעטוף איתה את קרוביה. עם ימי האבטלה והקושי, השמיכה הזאת הופשטה מקומה ומעולם לא הוחזרה לה שוב, אבל היא אהבה בעיקר לדמיין שהיא מתטעפת בה- אהבה לדמיין את נראותה. שמיכה צהובה בהירה, רקומה בלב שנראה כדופק. הלב שרקמה לה משפחתה יומם וליל מחוטים אדומים מלאים באהבה ודופק מחמם. היא נהגה לדמיין לאחר מכן שלב השמיכה, הוא המקור לחימום שלה בשעות הקור- ואם היא נוגעת בו, היא מקבלת ממנו כוויה. אבל הכוויה הזו, לא כואבת לה יותר לאחר מכן, מפני שאז היא חושבת על זה שכוויה זו היא צלקת- צלקת שתישאר עמה לאורך שארית חייה, צלקת שהעניקה לה אהבתה של בני משפחתה. לקומה שלנו, היה תחביב מאוד מוזר לשרטט את השמיכה הזאת בכל מקום פרטי שיכלה לשרטטה, והיא תמיד המציאה שמיכות מגוונות כאלו בראשב אך זו הייתה האהובה עליה ביותר. רק המחשבה על שמיכותיה הדמיוניות ושרטוטן העניקה לה תקווה ומוצא- מוצא שיש מוצא. שעצם שרטוטן של שמיכות אילו תעניק לה אותן ביום מן הימים.
\"א-אבא…\"היא גמגמה בחשש תוך כדי שהיא נכנסת לביתה הקריר,\"אני מצאתי מודעת עבודה.\" היא ניסתה לחייך לעברו בכדי לרככו, אך ללא הועיל. האב לא הסתכל בעיני ביתו, שגם ניסו לחייך. למה? סיבה זו נתונה לדמיונכם הפורה. \"סוף סוף.\"
\"סוף סוף עשית משהו שימושי לשם שינוי.\" קומה שמעה במילותיו תקווה- לא ייאוש כפי שניסה אביה להציגו במילותיו. היא ידעה שאביה היה בסך הכול על סף ייאוש לאחר ימי עבודה קשים ולילות חסרות מנוחה, והיא שימשה לו כפורקן. דבר זה הכעיס אותה, וזה הכעיס אותה שהיא כעסה על אביה- אבל היא לא יכלה שלא לכעוס על כך שנדחתה וכבר לא שררה אהבה בביתה כמו בימים טובים עברו- ימים תמימים של פעם.
היא נכנסה למטבח הישן שבביתה, מטבח רחב יחסית בגודלו לשאר החדרים שבביתה,
שהוקדשה לו הכי הרבה תשומת לב מאמה- היא ניסתה תמיד לשפר אותו בכל דרך שבה יכלה לעשות זאת. אמה, שהייתה עסוקה בניקיון מטבחה הביטה לעברה בבוז. קומה נעלבה לשמא תמונת אמה המקדישה כך את זמנה למטבח הישן- היא הרגישה כאילו כל ההקדשה שפעם הקדישה לה אמה, עברה כעת לחדר המטבח. היא תהתה איך המצב הזה קרה? איך הוריה נהיו כה חסרי סבלנות אליה, כו עייפים ונוקשים כלפיה? אמה הייתה עקרת בית כושלת שהתנהגה כאריסוטקרטית אמיתית.שתמיד היה לה אופי אגואיסטי במקצת- אבל היא תמיד טיפחה את בתה ללא הרף כמו שטיפחה את עצמה כל הזמן. מעולם לא הייה למשפחתה כסף רב מידי- אך הם אהבו אחד את השני כל כך. האהבה כבתה- ובמקומה הגיע לביתם הצער. אמה תמיד השקיעה בעצמה כל כך, אך בימי האבטלה הקשים שנפלו באיזור מגוריהם… אפילו מוצרים טבעיים לא היו לה כדי לטפח את פניה הלבנבנות וידיה הרכות שנעשו קשות מיום ליום. ושיערה, שהפך לקש יבש ודמה לאוכל של סוסים. ה\"מהפך\" הזה קרה כאשר האב החל לעבוד בפרך וקיבל משכורת קטנה בגלל האבטלה- ומוצרי הבית היו מעטים מאוד ושימשו רק למאכל ולא למוצריה הקוסמטיים של האם. מאז האם החליטה להעביר את כל טיפוחי מראה, לביתה- ועשתה מאמצים רבים אך כושלים לטפח אותו. היא עייפה מהם באותה המידה שבעלה עייף מעבודתו, ועל שניהם נפלה חוסר הברירה והשגרה למאמציהם. בביתם נפל תסכול רב, ושניהם פרקו אותו על ביתם האהובה. האם נהגה להכות אותה בהאשמות שבגלל עוד נפשה בביתם, היא עובדת קשה יותר ומאבדת את עצמה ואת יופייה- ויופייה היה חשוב לה ביותר במשך שנים כה רבות, שלא יכלה להשלים עם העובדה שדעך ולהביט בביתה שלמרות שלא צרכה הרבה מזון להתפתוחה- הייתה לפרח יפהייפה שדמה לאימה בצעירותה. חוץ מהשיער- שיערה היה שחור משחור כזה של אביה. האב הטיח בקומה האשמות שהיא בטלנית ולא עושה דבר, אך קומה תמיד חיפשה עבודה וכסף, תמיד חיפשה את המוצא שהוריה חשכו מלחפש או לחשוב שהוא קיים.
קומה לא אמרה שלום לאמה. היא כעסה על מבטה בצער, והלכה לחדרה הקטן. היא הביטה בו והצטערה על כך שהציעה למכור את מיטתה מלאת השרטוטים בשמיכות שטיפחה לצייר- מיטה שתפסה חלק נכבד מהחמימות המעטה והיחידה שהרגישה בביתה. ואף שכיסתה את עצמה תוך כדי שינה בידיה בלבד- היא הביטה בשרטוטים לפני כיבוי האורות שבחדר ודמיינה שאחד משרטוטי השמיכות שלה מכסה אותה בלילות הקרים והבודדים שעברו עליה.\
כעת לא הייתה לה מיטה שהזכירה לה נחמה- ואף לא מזרן. פעם, הוריה היו נוזפים בה באהבה כאשר רק העזה לשרוט את מיטתה, אך כעת, הוריה אפילו לא שמו לב למיטה מלאת השרטוטים ולא הקדישו לה תשומת לב. פעם, הם היו אומרים, "זוהי המיטה בה את יושנת- אל תהרסי אותה, שמרי עליהם באהבה". במימים הקשים היו השרטוטים ששירטטה ששמרו עליה, ונכון לעכשיו הם אמרו, כאשר המיטה עמדה להימכר במחיר מוזל ממחירה המקורי בשל האבטלה, "מה עשית למיטה? בטלנית משחיתת ריכוש שכמותך! איך נמכור את המיטה הזו? עכשיו נצטרך להוריד את המחיר אף יותר בגלל השרטוטים המטופשים חסרי ההיגיון שלך!" הם אפילו לא שאלו אותה מה פשרם- דבר שחשבה עליו והעציב אותה עד מאוד.
"אני חייבת להתקבל לעבודה הזו! אין לי כל ברירה אחרת!" היא שכבה על הרצפה ואמרה לעצמה בלחש צעקני את מילותה האחרונות לפני שניסתה להירדם למגעם של מסמרי החלודה שהיו תקועים ברצפה. רצפה שתוקנה פעמים כה רבות, ונשברה פעמים רבות אף יותר, והיא נשברה ביחד איתה.
החזיקי מעמד, קומה, החזיקי מעמד.