אחוות הפגיון-ספר II; נאמנות-פרק 8: משפחה

"אתה עדיין עם הצילומים של האישה ששחררת ת'יאו?" שאל אדוארד, ת'יאודור הרים את מבטו מצילומי הרנטגן שעל שולחנו, כבר כמה שעות שהוא ישב למול הצילומים וניסה לשחזר את פניה. אך כל פעם הוא נתקף כאב ראש חד, הוא נשם עמוקות ושפשף את מצחו.
"אני פשוט חושב על מה שקרה לה…" מלמל והחזיר את מבטו מהרופא שמולו לצילומים.
"היא הייתה ממש יפה אני חייב לציין." אמר אדוארד כבדרך אגב, התגובה של ת'יאודור הפחידה אותו. הוא רצה לזנק מהכיסא שלו לצווארו של חברו. הוא התקשה להשאיר את פיו סגור לנוכח הניבים שדקרו את פנים פיו, הוא הנהן בתגובה וראה את מפרקיו אצבעותיו הופכם לבנים מהלפיתה שלו על יריכיו.
"רצית משהו אד?" שאל ת'יאודור וקם ממקומו כדי לתת לאנרגיה שלו להירגע.
"יש מישהו שמבקש לראות אותך בחדר המיון." אמר אדוארד ועיניו הכחולות מזוגגות, ת'יאודור הבין למה רק כאשר ירד לחדר המיון וראה את הערפד הענקי שישב וחיכה לו. שיערו היה שחור כלילה ומשוך לאחור בג'ל מבריק, עיניו נראו חומות כהות אך כאשר התקרב יותר שם לב כי צבען ארגמן כשל דם. הוא היה גבוה ממנו, אבל ת'יאודור עמד ביציבות מול הלוחם.
"^זימנת אותי לוחם, אני כאן לשירותך." אמר ת'יאודור בשפה העתיקה, הוא קד קלות למול הלוחם שהניף את ידו כדי לעצור אותו.
"אין צורך בנימוסים, אני לא כאן בשביל לקבל טיפול. אני כאן כדי לדבר על אלנה, המטופלת שלך." כאב הראש החד תקף אותו שוב כאשר הלוחם אמר את השם הזה, הוא תפס את ראשו והחניק אנקת כאב, הלוחם הביט עליו מופתע ותפס את זרועו כאשר רגליו קרסו תחתיו. הוא הביט ישר לתוך עיניו של ת'יאודור, ואז הכאב פסק בפתאומיות כאשר זכרונות מלילות עברו חזרו אליו.
"אלנה…" הוא מלמל, הדמות שלה הופיע בראשו והוא כמעט התמוטט שוב.
"היא מחקה את עצמה מהזיכרון שלה, רעיון מצויין." אמר הלוחם, הוא עזב את זרועו של ת'יאודור ברגע שהתייצב בכוחות עצמו.
"מה שלומה? הכל טוב איתה?" שאל וניסה להסוות את ריח התשוקה שלו עם דאגה, נראה שהלוחם לא תפס את הניחוח החד של לימון ומנטה שנדף ממנו כשחשב עליה.
"הכל מצויין, רצינו להודות לך על השירות שלך אלינו ת'מל. לצערי לא כל חברי האחווה יכלו להגיע, כולנו במקום אחד ימשוך הרבה יותר מידי תשומת לב. במיוחד במקום עם כל כך הרבה בני אנוש." המשיך הלוחם, ת'יאודור ניסה כמה שיותר להתרכז במילותיו ולא להעלות שוב את דמותה של אלנה לראשו.
"אני מבין, אני מודה לכם על התודות אך אין צורך בכך." אמר ת'יאודור והלוחם חייך, משהו בחיוך שלו לא נראה חביב. הוא נראה כאילו עוד שנייה הוא הולך לזנק עליו, היה לו חיוך של רוצח. ת'יאודור בלע רוק וניסה להרגיע את נשימותיו ולמנוע מצחנת הפחד שלו להתפשט.
"אנחנו מתעקשים." אמר הלוחם והניח משהו בידיו של ת'יאודור, קופסא קטנה מעור.
"תודה לכם, תודה רבה גם למלכינו." אמר ת'יאודור כאשר נזכר שהמלך עדיין לחם בקרב האחים.
"אני אדאג למסור לו, שיהיה לך לילה נעים ת'מל." קרא הלוחם ויצא אל תוך הלילה הקר.
__________________________________________________________________
"אני מקשיבה." אמרה סוזוקי והמשיכה להביט על ניצוץ הכוונת, היא נסתה לזוז כמה שפחות.
"אני הולך לשלוח מישהי לדלת, את הולכת להכניס אותה מבלי שאף אחד ישים לב. אם אני אראה שאת מדברת עם מישהו או מתעסקת עם טלפונים אני אכניס כדור בראש של אחד מבני משפחתך, מובן?" שאל הפיידרקס וסוזוקי הנהנה, היא בלעה רוק והביטה מחוץ לחלון מנסה להבין לאיזו קומה הא מכוון את רובה הצלפים.
"אני ארד עכשיו, רק אל תפגע במשפחה שלי." אמרה סוזוקי והפיידרקס ניתק את השיחה, היא רצה למטה במהירות מסחררת וכמעט נתקלה בדודתה שעכשיו ישבה בסלון הבית ליד דלת הכניסה.
"הכל טוב יקירתי? את נראית חיוורת." אמרה סו-יון, סוזוקי הביטה על הדלת בחרדה והחזירה את מבטה לדודתה.
"אני מרגישה בסדר, אבל אולי תוכלי בכל זאת להכין לי תה? אני התגעגעתי לטעם המתוק של חליטת הג'ינסנג ודבש שהיית מכינה תמיד." אמרה סוזוקי בחיוך מזויף בנסיון לזרז את דודתה מהסלון.
"כבר די מאוחר, התה ישאיר אותך ערה כל הלילה." אמרה סו-יון והתקרבה אליה.
"אני מתנצלת דודה, אני מקווה שתוכלי לסלוח לי." אמרה סוזוקי והרכינה את ראשה בצער.
"על מה יקירתי?, שאלה סו-יון והניחה את ידיה על כתפיה של סוזוקי.
"על זה." נאנחה סוזוקי וחבטה בראשה של סו-יון בכזו עוצמה שהיא נפלה חסרת הכרה, היא תפסה אותה בידיה וסחבבה אותה לחדר הקרוב. היא סגרה את הדלת ורצה לכניסה לבית כאשר דפיקה רמה נשמעה. היא פתחה אותה כדי לראות פיידרקסית צעירה עם חץ מתוח בקשת שכוון לראשה, סוזוקי ניסתה להתעלם מהאינסטינקט להפיל אותה לרצפה ולשלח בה את זעמה. אך היא יכלה לראות מאחורי הנערה את ניצוץ הכוונת, לא משנה כמה מהר היא תוכל לחסל את הנערה הפיידרקס יחסל אותה ישר אחרי ויהרוג גם את שאר בני משפחתה.
"לחדר," אמרה הנערה והחווינה לכיוון בו היו המדרגות "קדימה!" זירזה אותה וסוזוקי התחילה להוביל אותה לקומה הראשונה.
"מה אתם רוצים ממני?" שאלה דרך שיניים חשוקות כשהתחילו לעלות בגרם המדרגות הצר.
"לא ממך, את רק עמצאי למטרה. אנחנו רוצים מידע על האחווה, וכאשר לא תהווי לנו תועלת יותר אנחנו נהרוג אותך." אמרה הנערה בגיחוך קל ולעג בקולה." אגרופיה של סוזוקי התהדקו ובשניה היא הסתובבה ופרקה את הפיידרקסית מנשקה שולחת אותה להדרדר במורד המדרגות עם דחיפה חזקה. סוזוקי רצה לקומה למעלה ושלפה מתיקה את האקדח שלה ואת אחד מהאולרים שתמיד היו נגישים בתיקיה.
"ערפדה מסריחה!" היא שמעה את הנערה צורחת ואת קול צעדיה הרמים במדרגות, היא הכינה את עצמה וזינקה על הפיידרקסית. שתיהם נפלו לרצפה ונאבקו לשלוט על הסכין בידה של סוזוקי, לבסוף סוזוקי דחפה מעליה את הפיידרקסית ושלחה את הסכין לחזה. הפיידרקסית נפלה על גבה כאשר הסכין כמה סנטימטרים מהמקום בו היה אמור להיות ליבה, סוזוקי זינקה מעליה לכיוון המדרגות ורצה החוצה.
"אתה תשלם על מה שעשית!" זעקה כאשר התקרבה במהירות לפיידרקס שעדיין כיוון את רובה הצלפים לבית, היא הפילה אותו עם עוצמת הריצה שלה והעיפה אותו כמה מטרים אחורה.
"ערפדה מטונפת, אני אהרוג או תך על זה, לא משנה כמה תועלת יכלת להביא לי." צעק הפיידרקס והרכין את גופו לתנוחת לחימה.
"אני הולכת לשלוח אותך חזרה לאומגה יצור מתועב." נשפה סוזוקי כשניביה פרצו מלסתה מכעס.
"בוא נראה אותך ערפדה."
__________________________________________________________________
"האור יעלה עוד מעט…" אמרה ג'נט והפנתה את מבטה מהשמיים שהתבהרו עם כל דקה שעברה לאלנה וקרול שישבו בפתח ביתו של אירה, אחיה של אלנה.
"הוא כנראה קצת מתעכב, הוא יגיע לפני הזריחה אני בטוחה בזה." אמרה אלנה והביטה בדלת הנעולה.
"ג'נט, את יכולה לחזור לאחוזה, אני אשאר כאן." אמרה קרול בחיוך, בגלל היותה ערפדה לא טהורה יכלה קרול להישאר באור השמש ללא השלכות. לא כמו שאר חברי האחווה שנשרפו כאשר היו נחשפים לשמש, ג'נט הביטה שוב בשמיים ואז בשתי חברותיה.
"בסדר," אמרה והביטה לתוך עיניה של אלנה "אבל אנחנו נצטרך להמשיך את השיחה שלנו היום בלילה." אמרה ואלנה הנהנה, ג'נט לקחה כמה צעדם אחורה ונעלמה מהעין. קרול נאנחה והביטה בשמיים המתבהרים, אלנה עצמה את עיניה ונשמה עמוקות.
"קרול, אפשר לשאול אותך שאלה?" קרול חייכה חיוך כובש וגיחכה.
"בטח אלנה, מה קרה?" שאלה ונשענה על מרפקיה.
"איך ידעת שאת אוהבת את אנגר?" שאלה והביטה במבטה של קרול משתנה.
"את צריכה להבין שזה לא משהו שאתה מבין ישר, כשראיתי אותו בפעם הראשונה כל כך פחדתי ממנו שלא יכלתי להבין שאני מתאהבת בו. פחדתי ממה שהוא היה וממה שעבר עלי בימים האחרונים שלא היה לי פנאי לחשוב בכלל על הרגשות שלי, קברתי אותם כה עמוק ולא ננתי להם לעלות לפני השטח. אבל אם אתה רוצה להבין מה אתה באמת מרגיש, אתה צריך לרוקן את כל המחשבות ולהתרכז באדם הזה. ואז אתה תדע מה אתה מרגיש באמת." הצורה בה קרול דיברה ואיך עיניה הירוקות ננעצו בכזו עוצמה בעיני השקד של אלנה הזכירו לה את ראת' עד כאב.
"את כל כך דומה לאביך…" אמרה אלנה וקרול חייכה שוב.
"אנגר דיבר עליו הרבה, אמר שהוא היה לוחם מצויין וחבר נהדר. אבל אני לא מרגישה שאני מכירה אותו, הייתי רוצה לפגוש אותו." אמרה קרול ועצב בקולה.
"אולי נוכל לסדר משהו, שתוכלי לראות את מורשת הקרב שלו בהיכל האחים." אמרה אלנה וקרול חייכה אליה שוב.
"זה יהיה נהדר." אמרה וחיבקה אותה.
"אני מפריע למשהו?" קול גברי עבה שאל וגרם לקרול לקפוץ מבהלה.
"אירה, אחי." אמרה אלנה וקמה לחבק אותו, יד חזקה עטפה אותה כאשר מבטו של אחיה נח על קרול.
"כבוד גדול הוא לי לפגוש אותך הוד מעלתך." אמרה אירה וקד עמוקות. "למה לי הוא הכבוד הזה של נוכחותך?" שאל והרים את מבטו אליה.
"אני רק ליוויתי את אלנה הבייתה, רציתי לדעת שהיא מוגנת בביתך." אמרה קרול ובלעה רוק, למרות שנעזר במקל הליכה היה נראה אחיה של אלנה כאילו היה יכול להרוג מישהו בהינף היד.
"אני מודה שלך מאד מלכתי, אך הזריחה קרובה מאד ואני אעדיף שאני ואחותי ניכנס לבית ברשותך." אמר אירה ומבטו ננעץ באלנה.
"בוודאי." אמרה קרול אם כי בהיסוס, נראה שאחיה של אלנה כועס עליה.
"אני אראה אותך מחר קרול." אמרה אלנה חלושות ועקבה אחרי אחיה לתוך האחוזה.