אחוות הפגיון-ספר II; נאמנות-פרק 7: דאגה

אלנה ישבה באחד החדרים הריקים באחוזה הענקית של האחווה, היא אהבה לגור בבית אחיה. אך כאן היא הרגישה מוגנת יותר, היא ידעה שאחיה מסוגל להגן עליה אך האחווה יכולה לעשות זאת טוב יותר. היא ניסתה לשכנע אותו לעבור לכאן איתה, אך נדחתה על הסף.
"שקועה במחשבות?" קולה של ג'נט העיר מהדלת, היא נשענה על המשקוף. היא לבשה מכנסיים צבאיים דהויים וגופיה אפורה, ידיה עטויות כפפות ללא אצבעות ועיניה הירוקות חדרו את האור המועט בחדר.
"סוג של, אני רק מנסה לסדר הכל בראש שלי." אמרה אלנה והעבירה את ידה בשיערה, היא ראתה את ג'נט עושה את אותו הדבר בשיערה האדמדם הקצר, קצר יותר מבדרך כלל למען האמת "ותתחדשי על התספורת, מקווה שאת מרוצה מאיך שזה יצא." אמרה אלנה בנימוס וחייכה. ג'נט פלטה נחרת צחוק והתיישבה על המיטה הענקית מול אלנה.
"מה באמת קרה באותו ערב?" שאלה ג'נט בקול שקט, למרות שהיו לבד החושים המחודדים של הערפדים גרמו לכך שפרטיות לווא דווקא אומרת שלא שומעים אותך. אלנה הסבה את מבטה מג'נט שעכשיו תפסה את כתפה וניערה אותה קלות. "הי! אל תתחמקי ממני, אני רוצה לדעת מבלי שאצטרך להשתמש בכוח שלי. אני מעדיפה שתאמרי לי כי אני חברה שלך ולא כי את לא יכולה לשלוט בכך." המשיכה ומבטה העוצמתי חדר לעיניה החומות הרכות של אלנה.
"כל מה שאני זוכרת זה שנפרדתי מאיידן והתחלתי ללכת, רציתי להעביר את הזמן לפני הזריחה כדי שאגיע ואסעד עם אחי בזריחה ונוכל ללכת לישון. מעדתי מהקרח ואז מכונית פגעה בי בעוצמה כזו אדירה שאיבדתי את ההכרה, התעוררתי בבית החולים המקומי. הרופא שלי…" אלנה בלעה רוק כשנזכרה בת'יאודור, היא עדיין לא סלחה לעצמה שמחקה את זיכרונו.
"הוא היה ערפד?" שאלה ג'נט כשהשתיקה נמשכה יותר ממה שאלנה התכוונה.
"כן," אמרה אלנה והביטה לתוך עיניה של ג'נט "הוא אמר לי שהוא מטפל בדרך כלל באזרחים אבל זה היה לו לכבוד לטפל בי. הוא רצה שאשאר עוד למרות שכבר החלמתי לחלוטין, זה למה לא באתי ישר אחרי ירידת השמש." אלנה הרגישה משהו מתהפך בבטנה, היא בלעה עוד רוק ונשמה עמוקות.
"יש עוד משהו שאת לא מספרת לי, אני יכולה לראות את זה עלייך." אמרה ג'נט ואלנה עצמה את עיניה.
"הייתי צריכה למחוק את עצמי מהזיכרון שלו, אני חוששת שהוא פיתח אליי רגשות. הוא… יכלתי להרגיש את התאווה שלו אליי, יכלתי להריח אותה יוצאת ממנו בכזאת עוצמה. יכול להיות שהוא היה מאד צמא, כי לא פעם ראיתי את הניבים שלו מתארכים לנוכח הדם שלי." אמרה אלנה והביטה על ידיה שהתעסקו עם הסדינים של מיטתה.
"השאלה היא האם את מרגישה משהו אליו?" נשמע עוד קול מהדלת, קולה של המלכה.
"קרול," אמרה ג'נט בטון צוהל "בואי תצטרפי לשיחת הבנות שלנו." אמרה בקול סרקסטי ונופפה לה לשבת לידן.
"תודה ג'נט אני אשמח, ולגבייך אלנה." אמרה קרול כאשר לקחה את מקומה על המיטה מאחוריהן. "את צריכה להתבייש בעצמך, למחוק למישהו את הזיכרון רק כי יש לו רגשות כלפייך שאת לא יודעת איך להתמודד איתם."
"זה לא זה," הטיחה אלנה, היא התחרטה על זאת מיד "סליחה מלכתי." קרול נופפה בידה בביטול.
"אין צורך ברשמיות אלנה, אנחנו כאן כחברות ולא כמלכה וחברת אחווה." אמרה ואלנה הנהנה קצרות.
"בכל מקרה, מחקתי את הזיכרון שלו כדי להגן עליו. ככל הפחות שהוא ידע עליי ועל האחווה יותר טוב, הוא חושב שהוא טיפל באזרחית שנפגעה ממכונית." אמרה אלנה והביטה בשיערה האדמוני השופע של המלכה, הוא היה בגוון כתמתם בהיר בבהשוואה לאדמדם הבורדו של ג'נט.
"אבל זה לא עונה על השאלה." אמרה ג'נט.
"צודקת לחלוטין," המשיכה אותה קרול "האם את מרגישה משהו כלפיו?" שאלה שוב קרול ובעיניה הירוקות נצץ אתגר, הקשרים בבטנה של אלנה אמרו משהו אחד אך מוחה משהו אחר.
"אני לא יודעת מה אני מרגישה." נאנחה, שתי ידים נחו על כתפיה.
"תני לזה זמן. בנתיים בואי נחזיר אותך לאחיך, הוא בטח משתגע מדאגה." אמרה ג'נט וקמה מהמיטה.
__________________________________________________________________
"תן לי סיבה אחת לא להרוג אותך היכן שאתה עומד!" צעק רייג' על הנרקומן העלוב שמולו, כבר כמה חודשים שהוא מתחמק מלשלם את החובות שלו. רייג' עמד מעבר לשולחן במשרד הקטן באחורי המועדון שלו, הנרקומן רעד לפניו לפני שני השומרים שלו. ויקטוריה הייתה בחוץ ואיבטחה את המועדון, בדיוק כפי שביקש.
"אני.. אה…" הנרקומן גמגם ורייג' נשף בחוסר סבלנות, במהירות מסחררת הוא עמד למול בן האנוש שהסריח כמו הסיוטים שלו והרים אותו מחולצתו.
"אני אתן לך משהו לחשוב עליו, המ? אתה תשלם את החוב שלך תוך עשרים וארבע שעות או שאני אמצא אותך שוב ואמכור את האיברים שלך כדי לכסות אותו. מתאים לך?" שאל וניער את בן האנוש, ריח הפחד שלו התערבב עם ריח האמוניה שעכשיו כבש את החדר אחרי שהשלפוחית של בן האנוש בגדה בו.
"אתה רוצה שאני אלווה אותו החוצה בוס?" שאל אחד הצללים, רייג' עזב את חולצתו של בן האנוש וניגב את ידיו על החליפה המחוייטת שלו.
"זרוק אותו מהיציאה האחורית, אני לא רוצה שהאחרים יחשפו לזוהמה הזאת." אמר וחזר לשבת מאחורי שולחן הכתיבה שלו, הראייה שלו התחילה כבר להאדים.
"כן בוס, נשאיר אותך כאן לענייניך." אמר הצל ושניהם הרימו את בן האנוש לרגליו, הובילו אותו בכוח מחוץ למשרד וסגרו את הדלת אחריהם. אירה העביר את ידו על פניו ונאנח, הוא השעין את ראשו אחורה ונתן לו להשתלשל מעבר למשענת הכיסא. הוא נשם עמוקות והוציא את אחד מבקבוקוני השיקוי מהמגרה שלו, בולע אותו בלגימה אחת ומחכה עד שראייתו חזרה למצבה הנורמלי.
"אתה מבין שבסוף לא ישארו לנו לקוחות אם תמשיך לאיים עליהם?" קולה של ויקטוריה חדר את השלווה הרגעית שהרגיש.
"אתה מבינה שאת צריכה לדפוק על דלת לפני שאת פותחת אותה?" שאל רייג' בעוקצניות ושמע אותה פולטת נחרת בוז, הוא פתח את עיניו כדי להביט בערפדה השרירית שלפניו. שיערה הבלונדיני היה אסוף בזנב סוס צמוד לראשה ועיניה הכתומות כאש בהקו, היא האריכה את שערה עכשיו. לא שהתבלבלו לרגע שהייתה אישה, למרות השרירים הבולטים שלה חמוקיה היו ללא כל צל של ספק נשיים.
"אני רק רוצה שתדע שחלק מהאנשים שישבו בחדרים הפרטיים רוצים עשן אדום, רק לך יש את הסמכות למכור להם. אני לא רוצה להיות אחראית לדבר הזה." אמרה ושילבה את ידיה.
"אין בעיה ויקטוריה, רק תדאגי שהכל טוב בחלק הבר ותעשי סיבוב שיכורים. היום מכל הימים אני לא רוצה בעיות." הוא היה מתוח יותר מהרגיל, הוא רק רצה לחזור כבר הבייתה.
"בטח בוס, אבל אחרי זה אני יוצאת הבייתה. יש לי משהו לטפל בו." אמרה והניבים שלה ביצבצו מהעבר לשפתיה, הוא הנהן וצעד לעבר כספת הקיר שבו החזיק את העשן האדום.
__________________________________________________________________
"אני שמחה שבאת, היית צריכה לעבור לכאן מזמן עוד." אמרה סו-יון, סוזוקי חייכה אליה בנימוס. היא עוד הייתה נסערת מהתקרית שהתרחשה רק שעות ספורות לפני כן, היא מיד התחילה לנסוע לכיוון בית דודתה והתקשרה לכאן מהדרך.
"תודה שנתת לי לישון כאן, אני פשוט חושבת שזה יהיה עדיף. במיוחד עם הביקור הקרב של הוריי." אמרה סוזוקי והניחה את התיק שתמיד היה מוכן בתא המטען שלה למקרי חירום.
" זה פחות חשוב לי, העיקר שתרגישי בנוח." אמרה סו-יון ונשענה על משקוף החדר, הוא לא היה גדול במיוחד אבל כל מה שסוזוקי הייתה צריכה זו מיטה ושידה. החלל היה מלא ביצירות אומנות מתקופות שונות ומכל קצוות תבל, אך ההשפעה העיקרית תמיד הייתה שושלת מינג. סוזוקי תמיד אהבה את הקרמיקה המקורית, במיוחד את הציורים שתיארו את האגדיות העממיות.
"תודה דודה, אני לא אשאר למשך זמן רב. רק עד שאמצא מקום חדש קרוב לכאן, קרוב לשאר בני המין." המילים יצאו בקושי מגרונה, היא שנאה להיות כלואה בין ערפדים. למרות שהייתה אחת היא תמיד העדיפה להיות בין שני האנוש, הם סיקרנו אותה. חוץ מהעובדה שאחרי שעזבה את ארץ מולדתה לעולם לא הייתה באמת שייכת, אחרים לא היו מתייחסים אליה כאל מקומית לא משנה שחיה כאן כבר יותר משלוש עשורים.
"שטויות, תישארי כמה שתרצי. אני לא אתן לאבא שלך סיבה לכעוס עליי. הוא ממילא לא סומך עליי." אמרה בציחקוק וסוזוקי חייכה.
"שוב תודה דודה." אמרה והתיישבה על המיטה המוצעת במשי בעל עיטורי זהב וארגמן, היא הביטה בדודתה חוצה את המסדרון ואז נשכבה אחורנית.
"רק עד אחרי שאמא ואבא יחזרו, אז אני אמצא מקום משלי." אמרה לעצמה, מכשיר הפלאפון בכיסה החל לרטוט והיא ענתה מתוך אינסטינקט.
"סוזוקי, איך אני יכולה לעזור?" שאלה ועצמה את עיניה העייפות, השיחות המאוחרות לא היו זרות לה. בתור שוטרת היא הייתה רגילה לחקירות באמצע הלילה, במיוחד באיזור שבו אימפריית הסמים והזנות הייתה כה חזקה.
"יפה ליצור כמוך להשיג בית כמו זה." אמר קול מוכר, צמרמורת עברה בגבה של סוזוקי. היא לא יכלה להצמיד לקול פנים אך ידעה שהוא לא מבסר טובות, במיוחד לא אחרי שהוא קרא לה יצור.
"מי זה? איך הסגת את המספר הזה?" שאלה והתיישרה במהירות פוקחת את עיניה ומביטה מחות לחלון הקטן שבחדר האורחים.
"תירגעי, אני לא אפגע המשפחה החמודה שלך." צחק הקול, סוזוקי בלעה רוק וניסתה להרגיע את נשימתה.
"תקשיב חתיכת חרא שכמוך, אני לא יודעת מי אתה חושב שאתה אבל יש לך חמש שניות לומר לי מאיפה השגת את המספר האישי שלי!" סוזוקי סיננה דרך שיניים חשוקות, הקול צחק שוב.
"יותר מידי קישוטים אסייתים לטעמי, אבל כל אחד ומה שהוא אוהב." אמר הקול, הוא יכל לראות את החדרים. סוזוקי קמה לסגור את התריסים והבחינה בנצנוץ של זכוכית במרחק כמה עשרות מטרים מהבית, כוונת של רובה צלפים.
"עזוב אותי ואת המשפחה שלי בשקט." לחשה בתבוסה, הקול נדם לרגע.
"אני לא רוצה את המשפחה שלך, הם לא מזיזים לי. אני רוצה את הלוחם שממשיך לבקר אותך שוב ושוב, מה הקטע שלו בדיוק? לא מספיקות לו הזונות של בתולת הגורל?" ההערה הגסה שלו גרמה לסוזוקי להירתע.
"זה לא כך בכלל פיידרקס מזדיין! ואין לי מושג למה הוא ממשיך לבוא, אין לי שום קשר לאחווה." או כמה היא רצתה שזה יהיה נכון, אבל אחרי שהבינה שבוץ' איכשהו הצליח לסבך את עצמו עם האחווה היא חששה לשלומו.
"או כמה שאת יודעת לשקר טוב, כמעט ולא רואים עלייך." אמר הקול וסוזוקי השאירה את מבה על הנצנוץ המרוחק. "עכשיו, אני הולך להציע לך עסקה וכדאי לך מאד להסכים. כי נראה לי שהדודה הנחמדה שלך לא תצליח לשרוד כדור בראש, לא משנה כמה חזקים הערפדים אף אחד לא שורד כדור דרך המוח." שריריה של סוזוקי התהדקו מסביב לעצמותיה והויא הפכה דוממת כמו פסל.
"בבקשה אל תפגע בה." אמרה בקול צרוד ומפוחד, לא משנה כמה מהר תצליח לזוז היא לא מהירה יותר מקליע.
"אז אני מציע שתקשיבי טוב טוב למה שאני עומד לומר."