אחוות הפגיון-ספר II; נאמנות- פרק 3: פציעה

אורות לבנים, אורות לבנים ואנשים לבושים במדים כחולים וחלוקים לבנים. אלנה ניסתה למקד את ראייתה אבל נכשלה וכשהיא פקחה שוב את עיניה היא הייתה בחדר עם אור לבן חזק מאד שהאיר את גופה, היא הביטה למטה אל גופה וראתה אנשים עם מכשירי ניתוח צועקים מעל החזה הפתוח שלה.
"קארל היא התעוררה!" צעק אחד מהם, המסכה הסתירה את רוב פניו והכובע המוזר הסתיר את השאר חוץ מעיניו. אלנה הביטה ישר לתוכן, הצבע הדבשי שלהן היפנט אותה. דרך עירפול החושים של סם ההרדמה שהיא שיערה שהזריקו לה היא זכרה אותן בבירור, הן כל מה שהיא ראתה כשהיא הייתה מעולפת.

ת'יאודור ישב ליד המיטה של האישה שכרגע ניתח, היא הובהלה לבית החולים אחרי תאונת דרכים במצב אנוש. רגל שבורה, שלושה צלעות סדוקות וזעזוע מוח בינוני. אבל הדבר שהכי הכה בו לא היו הפצעים שלה, זה היה הגוף שלה. הוא ציפה שהכל יהיה מרוסק מבפנים כשהם פתחו אותה לניתוח, מה שהוא מצא היה גוף שנראה כאילו אחרי שלושה שבועות של החלמה בטיפול אינטנסיבי. למרות שהביאו אותה רק רבע שעה אחרי התאונה הפצעים שלה כבר התחילו להחלים והעצמות שלה להתאחות. ועל כל זה היה הלב שלה, כשהם פתחו את החזה שלה כדי לתקן את הצלעות שלה הוא הציץ בלב שלה מתוך הרגל. היו לו שישה חלקים, שלושה חדרים ושלושה עליות. הוא ידע מאותו רגע שהיא דומה לו, עכשיו הוא צריך רק לוודא.
"איפה אני?" הקול שבקע מהאישה הפחיד אותו, הוא הסתובב להביט באישה ששכבה על מיטת הטיפול הנמרץ. היא הביטה בפראיות לצדדים ועיניה נחתו ישר על הוילונות המוסתים של החדר, עכשיו הוא בטוח.
"הסימן על החזה שלך." הוא אמר בקול רגוע וניסה שלא לבהות לתוך עיניה.
"מה?" שאלה בפליאה והביטה עליו, הוא לא יכל שלא לבהות עכשיו. עיני השקד החומות בהירות שלה היפנטו אותו.
"את אחת מהם, זה לא קעקוע." אמר הטה את ראשו הצידה, הוא רצה לדעת את שמה.
"תקשיב, אני לא יודעת מי אתה או מה אתה חושב שראית אבל אני חייבת לצאת מכאן." אמרה האישה וניסתה לקום מהמיטה רק כדי להתקף בכאב פתאומי ולשכב חזרה.
"^את מוגנת מהשמש לוחמת, אני דאגתי לכך." השפה העתיקה יצאה בצרידות מגרונו, הוא לא דיבר אותה זמן רב כל כך שהוא חשש שמא המילים לא יתגלגלו מגרונו כמו בעבר. הוא חייך לעצמו כשהלוחמת הביטה עליו בעניים פעורות, רגעי השקט ששררו לא הועילו למבוכה.
"לא ידעתי שהתמעטם את עצמכם כל כך עמוק בין בני האנוש אזרח," אמרה וכיסתה את עצמה עם השמיכה הדקה. "תן לי הסבר." אמרה והביטה בו, הוא חייך אליה וניסה להתעלם מהחדף לקפוץ עליה מרוב צמא.
"אני דוקטור ת'יאדור בארטי, מנתח טראומה. את נמצאת כרגע בבית החולים אחרי שהובילו אותך עקב תאונת דרכים, עשיתי את מה שיכולתי כדי למנוע מהריפוי שלך להרוס את המערכות החיוניות ועכשיו אני צריך שתישארי תחת השגחה למשך היומיים הקרובים. אם היית כל אדם אחר את היית נשארת מעולפת לשאר היום והייתי מורה לך להישאר כאן לפחות לחודש. אבל שנינו יודעים שזה לא יחזיק." אמר בחיוך ערמומי, היא ריתקה אותו. היא נראתה כה עדינה ושברירית, אבל הוא ידע יותר טוב מזה. חברי האחווה הם שונים מערפדים רגילים, חכמים יותר, מהירים יותר, חזקים יותר. ולפי הדחיסות במכנסי המדים שלו גם יפים יותר, מושכים יותר, הצמא צרב בגרונו כמו מוט מתכת מלובנת.
"הם יחפשו אותי, אני לא יכולה להישאר כאן." אמרה הלוחמת, הוא גיחך.
"את גם לא יכולה לעזוב, השעה…" הוא הביט בשעון היד שעל מפרקו "שבע שלושים ושתיים בבוקר. לא הייתי מציע לך לצאת כרגע, למזלך יש חדרים כאן שהתריסים שלהם נסגרים באופן הרמטי." אמר בגיחוך, הוא קם ממקומו והביט על המכשירים ליד המיטה שלה.
"אלנה." אמרה האישה בפשטות, ת'יאודור הביט עליה והטה את ראשו.
"זה השם שלך?" שאל והיא הנהנה.
"אלנה וולטר, ושתדע לך שזה לא מוסכם עליי. ברגע שהבנת מה אני היית צריך לשלוח אותי למרפאה של תומאס." אמרה והשעינה את ראשה לאחור בכניעה.
"אה כן…" אמר ת'יאדור כשנזכר ברופא המין "תומאס המפורסם. את יודעת שיש יותר טובים ממנו נכון? הוא מפורסם רק כי אחותו היא הוורבי של המלך." אמר והתחיל להתעסק עם העירוי שהיה מחובר לזרועה של אלנה, איזה שם יפייפה הוא חשב לעצמו.
"כבר לא בדיוק…" אלנה מילמלה לעצמה, לת'יאדור לא היה אכפת מה קורה בביתו של המלך. כל עוד הוא יוכל להתעסק בעיניינים שלו הוא מרוצה.
"אני אבוא להודיע לך כשירד הערב, ^רפואה שלמה לוחמת." אמר חלק באנגלית וחלק בשפה העתיקה, אלנה הרכינה את ראשה בתודה. הוא עזב את החדר והביט רק פעם אחרונה אחורה כדי לראות אותה מביטה בו, עיניה חודרות את החלל בניהם ומוצאות את עיניו.
'לא ת'יאדור, אתה לא יכול.' חשב לעצמו, אבל הוא לא יכל להתנער מהרצון להיות קרוב אליה.
__________________________________________________________________
רייג' ישב במשרד שלו במועדון, מקום פופולרי ברחוב חמישים עם לקוחות אנושיים וערפדיים כאחד. הוא התמתח בכיסא המרווח והביט על שעון הקיר, למרות שהמועדון נסגר בארבע לפנות בוקר הוא נשאר כאן והתעסק עם קצת ניירת עד שבע וחצי. חלק ממנה חוקית, השאר קצת פחות.
"צוות הניקוי עזב בוס, אתה רוצה לסגור כאן?" רייג' שנא כשלא דפקו על דלת המשרד שלו, אבל הוא שנא יותר כשאחד הצללים היה פשוט מופיע בפנים. אחת היכולות שלהם היא להפוך לבלתי חומריים, יכולים לעבור אפילו דרך המתכת שציפתה את קירות המשרד שלו.
"אני אסתדר." אמר ונופף בידו כדי לגרש את הצל מהמשרד שלו, הוא הנהן ונעלם מהעין. רייג' נשען אחורה ונאנח עוצם את עיניו, כשפתח אותן הוא נרתע לרגע. שדה הראייה שלו הפך לאדום, הקיר הלבן לפניו נצבע בורוד חלש והשטיח החום הפך לאדום דם כהה.
'עבר כבר שבוע?' שאל את עצמו ונאנח, הוא פתח את המגירה התחתונה בשולחן שלו והוציא את הבקבוקון הקטן עם הנוזל הירוק בתוכו. הוא פתח את הפקק ונשם עמוקות לפני שבלע בלגימה אחת את התוכן המריר, הוא השתעל במחאה כשהנוזל גלש במורד גרונו אל בטנו הריקה. הוא עצם את עיניו שוב וקיווה שיפקח אותן הכל יסתדר, הוא שנא את הקללה שלו. אם רק הוא היה יכול להיות נורמלי, הוא היה יכול לעשות כבוד לאביו ואימו המנוחים. רייג' קם ממקומו ופקח את עיניו, הראייה שלו חזרה למצבה הרגיל. הוא התחיל ללכת לכיוון היציאה מהמשרד, הוא לקח את המפתחות שהיו תלויות על וו קטן לצד הדלת ויצא לתוך המועדון. הדלת הנסתרת הובילה לחלק האחורי, חלק ה-VIP שבו התארחו הלקוחות היותר מכובדים שלו. כאן גם הסתובבו הבנות שלו, הוא לא אהב לקרוא להן זונות. לא מכבד לקרוא למישהי בשם גנאי כאשר היא עושה את העבודה שלה כדי לתמוך במשפחה או לשלם על לימודים, הוא לא הכריח אותן לעשות דבר. הן בחרו את הלקוחות שלהן והייתה להן הזכות המלאה לסרב לכל לקוח אם הן חשבו שזה לנכון. רייג' הלך לכיוון החלק הקדמי בו הייתה רחבת הריקודים והבר הגדול, בתאורה המועטת ובלי העשן והמוני האנשים שרקדו יחדיו לצלילי מוזיקה עכשווית מחרישת אוזניים המקום נראה שונה לחלוטין. ממועדון פופולרי וקטן החלל נראה גדול ומפחיד, קורות מתכת שעליהן היו תלויות המנורות ומכונת העשן, הרחבה השחורה שעכשיו אחרי שצוות הניקוי סיים את תפקידו הייתה נקייה. רייג' התקדם לדלת הכניסה ונעל אותה בעזרת המפתחות שבידו, הוא השקיע במנעול שערפדים לא יוכלו לפתוח בעזרת מחשבותיהם כמו מנעולים רגילים. הוא חזר לכיוון המשרד שלו ותלה את המפתחות במקומם.
"את יודעת, אני אעריך מאד אם לא תתגנבי מאחורי הגב שלי כשאני יודע שאת שם." אמר רייג' לראש הביטחון שלו, ערפדה שרירית בשם ויקטוריה.
"רציתי לדבר איתך אדוני." אמרה ושילבה את ידיה מאחורי גבה, רייג' התיישב בכיסא מאחורי שולחן העבודה שלו וסימן לה לדבר. כשפתחה את פיה וסגרה אותו מיד לאחר מכן הוא הביט בה בבלבול, היא לא אחת שחסרות לה מילים.
"דברי ויקטוריה, אין לך את כל הזמן שבעולם את יודעת." אמר רייג' וויקטוריה הנהנה.
"הודיעו לי שלא ניתן למכור יותר לאח קלוד עשן אדום," אמר ויקטוריה ורייג' נאנח "איך זה שראיתי אותו יוצא מכאן עם שתי חבילות ומבט זחיח?" שאלה ושילבה את ידיה על חזה.
"יש דברים שסובלים דיחוי ויקטוריה, אל תזלזלי בשיקול הדעת שלי." אמר רייג' והביט שוב על שעון הקיר, ויקטוריה הנחיתה את אגרופה על השולחן והביטה על רייג' בכעס.
"אל תשחק בי רייג', אני יודעת את כל הסודות שלך." אמרה ועיניה משדרות רצח, הוא לא נטה להביט בעיניה הרבה. הן היו בצבע כתום אדמדם של אש, מאותה סיבה למה שלו היו לא נורמליות והוא לא רצה להיזכר בזה.
"אל תאיימי עליי ויקטוריה, שנינו יודעים שלמרות כל היכולות שלך אני עדיין יותר חזק." אמר וקם ממקומו, הוא היה גבוה ממנה אבל לא בהרבה. היא הייתה בנויה כמו לוחמת, הדבר היחיד שמנע ממנה להיות באחווה הוא הגורל המר שלה.
"אני הולכת הבייתה רייג'," אמרה והשאירה את מבטה החודר עליו, היא הלכה אחורנית עד שהגיעה לדלת המשרד שלו. "אני מציאה שתעשה את אותו הדבר." אמרה ופתחה את הדלת, אחרי שהיא יצאה מהמשרד רייג' נאנח והעביר את ידו על פניו. הוא התקדם לכיוון אחת התמונות שהיו תלויות על קיר המשרד מזיז אותו לימין ולוחץ על הכפתור מאחוריו, קליק חרישי נשמע ורייג' התקדם לחריץ הקטן בקיר לידו. בחוסר מאמץ הוא הזיז את הקיר על המסילה שנשען עליה, מאחורי הקיר היה חדר שהשתמש בו לעיתים רחוקות. חדר שינה ושירותים צמודים שהיו בנויים כאן ליתר ביטחון כדי שיוכל לישון מבלי להסתכן בלהתקל באור השמש, למרות שהיה יחסית עמיד לכוחה של השמש הוא לא אהב להיות בחוץ. הוא פתח את זרם המים במקלחת ונתן להם להעלות אדים, הוא הוריד את הבגדים שלו והניח אותם על המיטה הגדולה. הוא התחמק מהמראה שהייתה תלויה לידו, לראות את עצמו לא יועיל לו כרגע.
__________________________________________________________________
"אני אומר לך שהיא לא עונה!" צעק איידן לקלוד, מכשיר הפלאפון שלו צמוד לאוזנו שוב.
"היא לא יכולה פשוט להיעלם איידן, אנחנו צריכים לדעת איפה היא ועכשיו! לפני שאנגר יגלה בכלל, או אחיה." אמר קלוד בכעס וניסה לשלוט בכעס שלו.
"לא יגלה מה?" קולו של אנגר נשמע מהכניסה לחדר, איידן וקלוד שניהם הסתובבו יחד לכיוונו.
"אתה תגיד לו." אמר קלוד והסתובב לכיוון הספה שעמדו לידה ונשען עליה, איידן נאנח ופנה למלך בקידה קצרה.
"אנחנו לא מצליחים להשיג את אלנה, היא לא בבית של אירה ולא עונה לטלפונים." אמר איידן ואנגר הרים גבה.
"למה אתם מנסים להשיג אותה?" שאל אנגר והביט בגבו של קלוד.
"רציתי לדעת שהיא הגיעה הבייתה בשלום, נפרדנו מוקדם אתמול." אמר איידן והתיישב על גב הספה מאחוריו.
"איפה אחיה בכל הסיפור הזה?" שאל אנגר והביט החוצה מהחדר, מוודע שלא קרול או ג'נט בסביבה לשמוע את זה. אימדן וקלוד הביטו זה בזה והרכינו את ראשם, אנגר כיחכך בגרונו וקלוד הרים את מבטו.
"לאף אחד מאיתנו אין דבר להגיע אליו, אחיה של אלנה עובד עם בני אנוש אז רוב הסיכויים שהוא לא פנוי בכלל." אמר קלוד בניסיון להצדיק את עצמו.
"ברגע השקיעה אנחנו נצא לחפש אותה," אמר אנגר וכעס קל בקולו "ואל תתנו לבנות לגלות את זה." אמר אנגר ושניהם הנהנו, אנגר יצא מהחדר לכיוון המדרגות שהובילו למסדרון הפסלים.
"שלח את בוץ' שוב לבית שלה, אני רוצה להיות בטוח שהיא לא שם." אמר קלוד ואיידן הנהן ופנה לכיוון הדלת למנהרה שחיברה בין הבור לבניין הראשי.