אחוות הפגיון-ספר II; נאמנות-פרק 14: מכתב (18+)

קולות החבטה העמומים נשמעו לכל אורך המסדרונות, שק האגרוף נשאר תלוי על צידו ממהירות ועוצמת האגרופים של ג'נט. נשימתה הייתה מהירה ורדודה, זיעה עטפה אותה אך היא לא הפסיקה, היא הייתה צריכה לעייף את עצמה עד שהרעב יישכח.
"ג'נט!" נשמעה צעקה מאחוריה, היא לא פנתה לאחור ורק כאשר יד חזקה תפסה וסובבה אותה היא נעצרה.
"מה?!" צעקה חזרה, ניביה רושפים בפני מי שהפריע לה. בריאן חשק את שיניו למראה ניביה, היא יכלה להריח את הפחד שהסתיר כה טוב מבחוץ.
"אנגר רוצה לשוחח איתך." אמר ברוגע והביט על שק האגרוף ששכב מוטל על הרצפה כחמישה מטרים מהם, החול נשפך ממנו כמו מים ונראה שנטלש ממקומו.
"ולמה הוא שלח אותך?" שאלה ג'נט, מסדירה את נשימתה ונשענת על שק האגרוף. כל גופה כאב והיא הייתה בטוחה שהיא נראית נורא, אבל זה לא הזיז לה.
"דיברתי איתו בנוגע למידע שהשגתי, אבל זה לא העניין. הכל בסדר איתך?" שאל והביט עמוק לתוך עיניה הירוקות, העוצמה של המבט העבירה בה צמרמורת.
"כן." שיקרה ועקפה אותו לכיוון הדלת, הוא תפס את זרועה והיא הפנתה את מבטה אליו.
"אני לא יודע למה את משקרת לי, ואני לא מבקש הסבר. אני רק אומר שיש דרכים יותר טובות להתמודד עם מה שקרה לך מאשר אלימות, תאמיני לי." אמר והצביע על אפו, ג'נט תמיד רצתה לשאול אותו איך שבר אותו. אבל עם עבודה כמו שהייתה לו בזמן שחי עם בני מינו, לא היה קשה לדמיין.
"אני לא צריכה עזרה בוץ'." אמרה ומשכה את זרועה מאחיזתו "אני מסוגלת להתמודד עם הבעיות שלי לבד." אמרה ויצאה בסערה מהחדר, היא עלתה במהירות דרך גרם המדרגות ההמסולסל למסדרון שבו חדרה שכן. היא התקלה במהירות בחדרה ולא העזה להביט במראה, היא מיהרה ללבוש את בגדי העור ולהצליב מעל ליבה שני פגיונות לפני שפנתה לכיוון המשרד של אנגר. אם המלך רוצה לפגוש אותה, לא כדאי לסרב לו.
"כנסי." אמר המלך העיוור לפני שנקשה על דלת משרדו, היא סגרה את הדלת מאחוריה ונעמדה מול שולחן הכתיבה לא אנגר.
"בוץ' אמר שקראת לי," אמרה ושילבה את ידיה "אפשר לדעת במה זה מדובר?" שאלה וראתה משהו חולף בפניו של המלך, עיניו היו מוסתרות מאחורי משקפי השמש הכהים שאפיינו אותו. היא קיללה את עצמה על כך ששכחה ללבוש את שלה, אבל המלך יעדיף להריח את רגשותיה מאשר להביט לתוך עיניה כדי לדעת מה היא חושבת.
"שמעתי על הויכוח הקטן שלך." אמר המלך בשלווה והחווה לכיוון הכיסא שנח כמטר משמאלה, מורה עליה לשבת מבלי לציין זאת. ג'נט קמצה את אגרופיה והרפתה אותם כדי להרגיע את עצמה לפני שענתה.
"אני הבהרתי את עצמי באופן מאד ברור בפעם הקודמת שניזונתי מהמושבעים שאיני מתכוונת להיות חלק מההצגה הזאת עם אם מינינו." אמרה דרך שיניים חשוקות והמלך הרים את ידו הגדולה כדי להפסיק אותה.
"אני לא מתכוון ל… תקרית, עם המושבע. אני מתכוון לאלנה. לי ולאפאום הייתה שיחה די נרחבת לגבי מה שקרה." ג׳נט נשכחה את פנים לחיה בעצבנות.
"זה נורמאלי שיהיו חיכוכים בתוך האחווה," המשיך המלך כאשר היא לא ענתה "אבל אתן חברות כל כך טובות מזה שנים… אני חייב לדעת מה גרם לכעס כל כך עמוק." ג׳נט נשמה עמוקות.
"הייתה בנינו אי הבנה. אם זה ירצה אותך אני אדבר איתה." היא לא רצתה להודות בכך שהתגעגעה לחברתה, היא תדאג להתנצל בפניה.
"ואם תוכלי באותה עת גם לדבר עם אחיה, קיבלתי מכתב מאד מדאיג בנוגע לבקשת דלושין." אמר אנגר וג׳נט נדרכה.
"אחיה לא נמצע בביתה כאשר הלילה יורד, הוא עובד עם בני האנוש." אמרה ג׳נט והמלך הנהן באיטיות.
"אז זו בחירה שלך, או שתישארי במהלך היום או שאשלח את בוץ'." אמר והטה את ראשו.
"אני אשאר, בוץ׳ לא יוכל להגן על עצמו כשאחיה יחשוב שמשהו לא תקין כשזכר מבקר את אחותו הקטנה." המלך הנהן שוב וחייך.
"לא הינו רוצים שהוא ייפגע, הוא כבר נהיה בן בית. וחוץ מזה, אני לא חושב שקרול תאהב את הרעיון שהוא יהרג." אמר ושריריו נרגעו מעט שהזכיר את השם של הוורבי שלו.
"אני אצא אחרי רדת החשכה." אמר ג׳נט וקדה למלך.
"בהצלחה." אמר ושיחרר אותה, מתחיל להתעסק בניירת שלפניו.
____________________________________________________________________

(קפצו שניה לרציתי להוסיף לפני שאתם ממשיכים, אני מבקשת).

ת'יאודור היה שקוע בקריאת דוח הניתוח עד שכמעט נתקע באחות שנעמדה מולו במסדרון התת קרקעי של קומת הניתוחים.
"אני מצטער קלאריס, הייתי…" הוא לא רצה לבלבל את האחות עם התהיות שלו לגבי מהלך חדש לקצירת כלי דם ופשוט הביט במכתב שבידה.
"אדון הגיע לקבלה וביקש שיימסרו לך את זה בהקדם האפשרי." אמרה ומסרה לו את המכתב.
"תודה קלאריס," אמר וחייך אל האחות האנושית "אני אראה אותך בניתוח של ד"ר קליין?" שאל והתחיל לפתוח את המעטפה המעוינת אליו.
"לצערי לא, בעלי החליט להפתיע אותי עם הזמנה למסעדה ואמר לי לפני כשעה, אבל אראה אותך מחר בססב החולים של הבוקר. ערב טוב ת'יאו." אמרה האחות ומיהרה לכיוון המעליות, ת'יאודור חייך לעצמו והוציא את הפתק שנמצא במעטפה החלקה. באמת היה כה מאוחר? האם כבר ירד החושך? ת'יאודור הביט בכתוב על הפתק הכחלחל, כתובת של בית מגורים בפאתי ווינווד. ללא שם וללא חתימה. הוא הפך את הפתק בידיו והביט ארוכות במעטפה, מנסה לפענח מי שלח לו את המכתב המסתורי הזה. ריח מוכר עלה באפו כשריחרח את הפתק. זה היה אחד מהחוקרים הפרטיים ששכר לפני כמה שבועות. ההבנה הכתה בו כמו פטיש. הוא רץ במורד המסדרון ובמעלה המדרגות לעבר המשרד שלו, עובר במהירות על פני עובדים וחולים כאחד.
"הכל בסדר ת'יאו?" שאל אדוארד כשכמעט הפיל אותו באחת הפניות החדות של בית החולים.
"אני חייב ללכת, תודיע למתמחים שלי לא להתקשר אליי. תעביר את הניתוחים שלי לרופא הכונן." אמר בעודו מחפש בפראיות את מפתחות הרכב שלו.
"לאן אתה הולך? למה אתה כל כך ממהר?" שאל אדוארד וניסה להניח את ידו על כתף חברו כדי להרגיעו, ת'יאודור התחמק מידו כשהתכופף לתוך המשרד בחיפוש אחר בגדים.
"אני אסביר הכל מחר אד, אני חייב למהר." אמר ותפס מעיל שהיה זרוק על כיסא שולחן הכתיבה שלו, מכנס שחגורתו נתלתה ממנו וחולצה ישנה. הוא מיהר לצאת מהמשרד כשאדוארד בעקבותיו.
"אני מצפה שזה יהיה תירוץ טוב ת'יאו, אתה מבקש יותר מידי." אבל ת'יאודור לא שמע אותו, הוא רץ לכיוון החניון של עובדי בית החולים. ממהר להחליף ממדי הניתוח המטונפים לבגדיו האחרים, הלילה כבר ירד במלואו עד שהתחיל לדהור במורד הכביש שיצא מווינווד. הוא לא הצליח להרגיע את ליבו שהלם בפראיות כל הדרך, ידו אוחזת בפתק בחוזקה. הבית שהגיע אליו היה גדול, יותר גדול משראה די הרבה זמן, אבל ניתן לשער למה. ביתם של לוחמים חברי האחווה תמיד היה מפואר. הוא בלע רוק ונשם עמוקות לפני שניגש לדלת הראשית ודפק בה עם מקוש הדלת המעוצב.
"איך אני יכול לעזור?" מי שפתח בפניו את הדלת היה משרת זקן שנראה עצבני, כאילו העירו אותו עכשיו משנתו.
"אני מחפש את אלנה, תוכל אולי לעזור לי?" אמר וניסה להציץ מעבר לבאטלור אל תוך פנים הבית.
"רק רגע אדוני." אמר הערפד הזקן וסגר בפניו את הדלת. ליבו של אדוארד פעם בחוזקה, לא יכול להיות שבן האנוש באמת הצליח. לא יכול להיות שהוא מצא את הכתובת הנכונה.
"כן?" הקול שלה היה כמו מוסיקה לאוזניו, היא הביטה בו דרך עפעפיים נפולות. אך כשראתה מי מבקר בביתה עיניה נפקחו וגופה נדרך.
"הי…" אמר בפשטות ונתן לעצמו להתבוסס בתחושה שעברה בו מהקרבה אליה.
"מה אתה עושה כאן? איך מצאת את הכתובת הזאת?" שאלה בנוקשות ופתחה את הדלת כך שיכל לראות שלבשה חלוק ארגמן עשוי משי עם עיטורי זהב שהחמיאו לגופה הענוג.
"הייתי חייב לראות אותך שוב, להתנצל, לדבר איתך." לנשק אותך, חשב לעצמו וראה שהיא מביטה בו בתערובת של בלבול, שמחה ומשהו שפירש כתשוקה.
"אתה לא יכול להיות כאן, זה לא בטוח בשביל אף אחד מאיתנו." אמרה והביטה לתוך תהומי הבית מאחוריה.
"לא אכפת לי." אמר ת'יאודור ונתן לריח הזיקה שלו לפרוץ מתוכו, רצה שתריח את התשוקה שלו אליה. רצה שתעשה משהו בנוגע לכך.

אלנה כמעט התפרקה למול הדלת, האדם שרצתה כל כך לראות מתדפק על דלת בית אחיה. הוא עמד שם, ובצורה אילמת איתגר אותה. ריח המנטה שלו בער בנחיריה והצית בתוכה משהו רדום, פראי, רעב, שלא ידעה שיש בה. ניביה פרצו באלימות מלסתה ואיימו לפצוע את פיה, היא ראתה שגם ניביו של ת'יאודור נשלפו. שלו היו פחות קטלניים, פחות ארוכים ומשוננים, אך כך היה אצל רוב האזרחים. הם השתמשו בניביהם כדי לשתות בלבד, האחווה לעיתים השתמשה בהם ככלי נשק.
"תני לי להיכנס." התחנן, עיני הדבש שלו נוצצות באור הירח העדין. היא לא ידעה מה לומר, היא נשכה את שפתה התחתונה ופינתה לו את הדרך.
"מהר." אמרה והחליטה משהו שהיתה צריכה להחליט מזמן "בוא אחרי." המשיכה ומשכה אותו במהירות לחדרה מבלי שבאטלורים ישימו לב, כה מהר שלא הצליח אפילו לראות לאן הלכו או איך פנים הבית נראה.
"אתה משוגע לגמרי, אתה מבין את זה?" שאלה אותו כשסגרה את הדלת מאחוריהם לאחר שדחפה אותו פנימה.
"אני אחזור על דברי, לא אכפת לי." אמר והתנשם קלות, הריח שלו התעצם בחלל הסגור של חדרה. היא נעשתה מאד מודעת לעובדה שלא לבשה דבר מתחת לחלוק שלה, דבר שלא חמק ממבטו של ת'יאודור שנע במעלה ומורד גופה. רעד עבר בה, היא נעזרה בכל שביב של שליטה עצמית שהיתה לה כדי להתיישב על אחד מהכורסאות שהיו פזורות בחדרה, ת'יאודור לא נע ממקומו.
"למה באת?" שאלה באיפוק והחזיקה את דשי החלוק שלה צמודים אליה.
"הייתי חייב לראות אותך, כמו שאמרתי." לחש והתקרב אליה מלקק את שפתיו בלי לשים לב. היא נשארה במקומה, ליבה פועם במהירות.
"איך מצאת אותי?" שאלה ונשמה רדודות דרך פיה כשהרגישה את הדם בוער בעורקיה.
"חוקר פרטי," ענה והמשיך להתקדם באיטיות "אחד הטובים שאני מכיר." המשיך בשקט, הוא עמד מולה עכשיו. היא ראתה בעיניו את היצר הטבעי ליזון, להיקשר. היא קמה ממקומה בדיוק כשצעד עוד לעברה, הם נתקלו זה בזו והוא תפס את זרועותיה כשמעדה. היא הביטה לתוך עיניו וניסתה לגרום לקצב ליבה להאט. היא לא ידעה כמה זמן עבר כשהביטו אחד בשניה, בין עם זו שניה, דקה או שעה. אך כשרכן אליה ונישק אותה לא היה לה משנה
++________________________________________________________________++
ידיה התחפרו בשיערו כששפתיהם נלחמו, ידיו עברו לנוח על מותניה. היא התקרבה אליו עד שגופם נצמדו, היא רצתה להכחיד כל מרחק בניהם. הוא סובב אותם על צירם והצמיד את גבה לקיר החדר. היא הרגישה את ידיו נעות מעלה ומטה, חופנות את החלוק הרך ומושכות אותו מעל ליריכיה. הוא העמיק את הנשיקה והיא העבירה את ידיה על גבו. גופה זעק מכאב הרעב והתשוקה. כשהעביר את שפתיו על הלסת שלה ועל צווארה היא תפסה את חולצתו בחוזקה עד שהתפר החל להיפרם.
"אני רוצה אותך אלנה." לחש בקול צרוד, היא הרגישה את רגלו מפלסת דרך בין ברכיה כשהוא נצמד אליה והרגישה את הגבריות שלו דרך המכנסיים המחוייטים.
"אז קח אתי." החזירה בלחישה לתוך שיערו, ניביו פצעו את הוריד בצווארה והיא התענגה על ההרגשה עד כאב. עם כל משיכה רעבתנית שלו היא הרגישה מתח נוצר וגדל בבטן התחתונה שלה, מאיים להתפרץ. היא קרעה ממנו את חולצתו והעבירה את ידיה הקטנות והעדינות על גבו השרירי. ידיו של תיאודור נעו לקשר של החלוק שלה ופתח אותו במשיכה קלה. הוא ניתק מצווארה והצמיד את פיו לאחד משדיה, היא קיללה בשקט והשליכה לצד את חולצתו הקרועה מתחילה לפתוח את חגורתו בזריזות. הוא הרחיק את עצמו ממנה לרגע והתנשם בכבדות.
"את יותר יפה מכל מה שיכלתי לדמיין." אמר בלחישה, היא נלחמה בדחף להתכסות, אבל כשראתה את מבטו עלי פניה שריריה נרפו.
"דמיינת אותי עירומה?" שאלה בחיוך נבזי, הוא החזיר לה חיוך ערמומי כשהטתה את ראשה הצידה.
"יותר מפעם אחת," אמר ותפס אותה מרגליה, מרים אותה לאוויר ומטיח אותה על המיטה מאחוריו "חלמתי אלייך." הוא נישק אותה שוב, לשונו נלחמת בשלה כשזרועותיהם ורגליהם כרוכות יחד.
"ומה חלמת?" שאלה כשניתקו שוב, היא נשכה את שפתה התחתונה כששפתיו נעו למטה במורד גופה.
"על לעשות את זה." אמר ונעלם בין רגליה. היא נשפה קצרות כשהרגישה את שפתיו ולשונו על פנים הירך שלה, מתקדם באיטיות מייסרת לעבר המרכז שלה, המקום שפעם באכזריות עם ליבה הפרוע.
"ת'יאודור…" נשפה באוריריות כשהתחיל להזיז את שפתיו ולשונו עליה, בתוכה. ידיו שוטטו על גופה הרך, מעסות את שדיה מלטפות את רגליה. ידה האחת תפסה בשיערו והשניה לפתה את הסדין. עולמה הסתחרר, ראשה כאילו קילומטרים משם כשגמרה בפרץ של צלילים וצבע. היא אמרה את שמו, או אולי צעקה אותו. היא לא יכלה להבחין מבעד לרעש של הדם שזרם באוזניה.

אלוהים הוא נהנה מזה, בין רגליה, נושק למקום שהכי רצה להיות בו, בתוכו. היא גמרה פעמיים ברצף, זועקת את שמו ומתפתלת תחת ידיו. ריח הזיקה שלו מילא את החדר, הגבריות שלו מאיימת לפרוץ דרך הרוכסן שלו. הוא היה גומר בעצמו עם לא היה מפסיק, הקול שלה קורא בשמו אחרי העונג שגרם שלה. הוא מיהר להיפתר ממכנסיו והציב את גופו מעל שלה שוב, מנשק את שפתיה הרכות עד שחזרה לעצמה. היא תפסה אותו וקירבה אותו אליה שוב. הוא לא יכל לעצור את עצמו וקבר את עצמו במרכז שלה, היא נאנקה מהחדירה הפתאומית. הוא עצר לחלוטין כשפחד שהכאיב לה, אבל כשקרסוליה דחפו את ברכיו קרוב יותר, עמוק יותר הוא החל לנוע בתוכה ונישק אותה שוב. ידיו עוברות בתוך שיערה, על פניה וגופה. היא נשכה אותו ללא אזהרה, ניביה הארוכים והחדים מוצאים את הוריד שלו ללא בעיה, היא שתתה במשיכות איטיות, הוא הרגיש עונג כמו שלא הרגיש בחייו. קבור עד לאגנו בתוכה כשהיא ניזונה מהדם שלו, חיה ממנו. ניביו פרצו בשאגה אילמת כשגמר בתוכה, הוא המשיך את תנועתו, משנה את הקצב והזווית עד שאלנה גנחה מעונג. היא תפסה את מפרקי ידיו והפכה אותו בקלות שהפחידה אותו, לא מנתקת את הקשר בניהם. היא התחילה להזיז את פלג גופה התחתון בקצב ששיגע אותו, זורקת את ראשה אחורה. שיערה גלש במורד כתפיה וגבה כשהיא נשמה בכבדות, הוא התרומם אליה וחיבק אותה אליו כשהחל להזיז את אגנו כדי להתאים את עצמו לקצב שהכתיבה. הוא לא ידע כמה שתה ממנה או כמה היא ממנו או אפילו כמה זמן עבר מאז הגיע. הוא רק חשב על הריח שלו שיכסה אותה לגמרי, מבפנים ומבחוץ. יסמן אותה כשלו ושלו בלבד, ידע שיעשה הכל כדי שלא תיעלם לו שוב.