אחוות הפגיון-ספר II; נאמנות-פרק 12: אחזור (16+)

ת'יאודור כבר נהיה חסר סבלנות, ידיו היו קבורות במעיל העור שלו והוא ניסה להתעלם מהלהב שהיה מוחבא בכיס הפנימי.
"אתה מאחר." אמר כשחש שאינו לבד יותר, הערפד מאחוריו היה לבוש שחורים ונראה כאילו היה שייך לאחת הכנופיות האנושיות שהיו ידי פעם מבקרות בחדר המיון של בית החולים. לרוב לאחר מנת יתר של קוקאין או קטטה בבר שהסלימה.
"אתה רוצה את המידע או לא?" שאל הערפד בקוצר רוח, שפתו של ת'יאודור קפצה והוא נאנח.
"כמה אתה רוצה?" שאל והערפד גיחך והתקרב אליו.
"עשרים מנות, אבל אני לא רוצה בעיות עם הממונים." אמר והתקדם לפניו, הוא הסתובב ות'יאודור יכל רק לראות את שפתיו הדקות והסיגריה שהיה ביניהן. הקפוצ'ון שלבש הסתיר את פניו וגופו, ת'יאודור הוציא מצת מכיסו והדליק לערפד את הסיגריה.
"הסכמנו על עשרה בשיחה שלנו." אמר ת'יאודור וכרך את ידו סביב ניצב הפיגיון במעילו.
"עכשיו אני רוצה עשרים, אתה באמת רוצה להתווכח על זה?" שאל וקולו צרוד, ת'יאודור שלף במהירות את הפגיון והצמיד אותו לבטנו של הערפד האנונימי.
"אני לא משחק משחקים איתך, אתה תיתן לי את המידע שאני צריך ותקבל בתמורה עשרה מנות דם ממני. דם ערפדים מהאיכות הכי גבוהה שאני יכול להשיג, אני לא רוצה לשמוע תלונות." אמר ת'יאודור בין שיניים חשוקות והרגיש את רעד גופו של הערפד מולו.
"רופא טיפש," אמר הערפד וכיוון לראשו של ת'יאודור אקדח. "הבאת סכין לקרב ירי." צחק הערפד ולפני ששם לב התנגש בגופו ערפד אחר. יריה נשמעה ות'יאודור נפל אחורנית על המדרכה המלוכלכת, הוא חיפש על עצמו פצע אך כל שמצא היה קרע בג'ינס הדהוי שלו. הוא הביט לפניו וראה את הערפד מרותק לקיר, הוא שיפשף את עיניו כדי לדעת אם ראה נכון. מי שהחזיק את הערפד כנגד הקיר הייתה לא אחרת מאשר אלנה.
"מי מאיים על מינו עם כדורי כסף אזרח?" אמרה אלנה בניבים חשופים, הערפד השתנק וניסה להשתחרר.
"עזבי אותי נקבה מטומטמת." אמר הערפד ושרט את ידיה בחוזקה.
"תן קצת כבוד למי שמגן עלייך מאוייבך טינופת. אתה ביזבוז של חומר, הבתולה לא הייתה צריכה לתת לך להתקיים." אמרה אלנה ונתנה לערפד ליפול על המדרכה, ידו עטפה את גרונו כשנלחם להכניס אוויר לריאותיו. הוא השתעל כמה פעמים ואז קם על רגליו וברח, אלנה הסתובבה להביט בת'יאודור.
"את… מאיפה הגעת פתאום?" שאל וקם על רגליו, אלנה התנשמה קלות והביטה ישירות לתוך עיניו.
"הייתי בסביבה כששמעתי אותך." שיקרה, היא יכלה להרגיש את הנוכחות שלו. להריח את הריח החריף של לימון ומנטה שבקע ממנו כשהיה לידה.
"אני, אני חיפשתי אותך. הערפד הזה שהבהלת עכשיו היה אמור לתת לי את המיקום של האחוזה של האחווה." אמר וניסה להסתיר את פלג גופו התחתון, ניביו פעמו בקצב ליבו כשהריח אותה.
"אני יודעת, תומאס סיפר לי שהיית אצלו במרפאה לפני כמה שבועות." אמרה ושמרה מרחק מה ממנו, הוא התקדם אליה באיטיות. כאילו היה טורף שמנסה לא להפחיד את טרפו.
"אני לא יכלתי לסבול כל רגע שלא ראיתי אותך." הודה לבסוף, הוא לקח חופשת מחלה מוארכת מעבודתו, האובססיה הלא מוסברת הזו הייתה הגורם המרכזי לדילול חשבון הבנק שלו. אלנה נשכה את שפתה למשמע הווידוי הזה, היא גם חשבה עליו לא מאט בלילות האחרונים.
"קלוד אמר לי שהוא החזיר את זיכרונותיך, אחרת לא הייתי באה לכאן." אמרה וכאב בליבה, היא צריכה למחוק אותו שוב.
"בבקשה, אל תקחי ממני אותך שוב." אמר ת'יאודור.
"ת'יאו…" נאנחה אלנה, אחרי כמה רגעים היו כה קרובים אחד לשני שאלנה הייתה צריכה רגע להסדיר את נשימתה.
"אלנה…" לחש ת'יאודור, שפתיהם כה קרובות אחת לשניה. אלנה הניחה את ידה על קיר הבניין לידם כדי לייצב את עצמה. הריח שלו היה כה עז עכשיו, כה דומיננטי באפה שלא יכלה לסבול את זה. הריח שיכר אותה, נשימותיה רדודות ומהירות ושרירי רגליה רועדים. הוא נשאר מולה כך לכמה רגעים, שוקל את המצב, הוא הצמיד את גופו לשלה והרגיש רטט עובר בה.
"אני לא חושבת-"
"אל תחשבי." לחש לה, הם עמדו כך לכמה רגעים שנראו כמו נצח. ת'יאודור הצמיד את שפתיו לשלה, הנשיקה הייתה קלילה כל כך שבהתחלה חשב שהוא מדמיין, אך היד שתפסה את שיערו הייתה כה אמיתית. הוא הצמיד את גופה לבניין והעמיק את הנשיקה. הוא הרגיש את ידה האחרת נעה על גבו והניח את שלו על אגנה, הוא הרגיש בגן עדן. שפתיה המתוקות והרכות היו הדבר היחיד בעולמו, הוא הרגיש כאילו הוא מרחף באטמוספירה.

אלנה לא יכלה לחשוב, היא הייתה אמורה לחזור לבית אחיה בקרוב, אבל כשהרגישה בת'יאודור לא יכלה לעצור את עצמה. היא רצתה לדעת איך היא מרגישה, וכרגע, כשנישק אותה, הכל הרגיש נכון. היא חפנה את שיערו הערמוני וניסתה להתקרב אליו כמה שיותר, כשסוף סוף התנתקו מהנשיקה והיא יכלה לנשום שוב היא הרגישה את שפתיו על צווארה ואת הצורך להיות שלו מתגבר. היא נענקה כשהתקרב אפילו יותר והרגישה את ידיו מטיילות לאורך גופה. היא הרגישה את ניביו שורטים את עורה קלות, כל שרצתה היה שינשוך אותה.
"ת'יאודור חכה." אמרה כשהערפל של הנשיקה התפנה ממוחה, הוא הרחיק את שפתיו מהשקע מתחת לאוזנה והביט ישר לתוך עיניה. הנשימות שלו קלילות על עורה, הוא נראה כמו ההתגשמות של תשוקה בשבילה.
"למה לחכות?" שאל, קולו נמוך מהרגיל וצרוד במקצת. היא לא יכלה לחשוב אפילו על למחוק אותו, היא ידעה כבר שהיא עמוק מידי בתוך הבלגאן הזה כדי לחתוך ממנו עכשיו.
"לאזעזל עם זה." מילמלה ותקפה אותו עם שפתיה. הוא החזיק אותה אליו והצמיד אותה לקיר הבניין, ידיה טיילו מתחת לחולצתו כדי להרגיש את שריריו המתוחים. גופו החם כה חלק תחת אצבעותיה הקטנות.
"תיאחזי חזק." לחש לאוזנה והרים אותה ממקומה, היא חיבקה את צווארו והמשיכה לנשק אותו כשלקח אותה לתוך הסמטא שהגיע ממנה. אלנה סיקלה את רגליה מאחורי מותניו והעבירה שוב את ידה בשיערו, היא כל כך רצתה אותו עכשיו שזה הטריד אותה. והיא ידעה שגם הוא מרגיש כך כאשר הצמיד את גבה לקיר והתחיל להתעסק עם קצה חולצתה. היא הרגישה את האוויר הקריר של תחילת האביב על עורה כאשר הצליח להוריד את חולצת הלחימה שלה, פיו נצמד ישירות לעצם הבריח שלה והיא משכה ממנו את מעיל העור.
את כל כך יפה אלנה." אמר ונישק אותה שוב, ידו חופנת את אחד משדיה ומעסה אותו. אלנה רעדה כשהרגישה את ידו יורדת על בטנה לכיוון מכנסי העור שלבשה, היא דחפה אותו בפתאומיות אחורה עד שהתנגש בקיר הנגדי.
"ת'יאו…" אמרה כשראתה אותו עומד למולה, היא כיסתה את עצמה בידיה. הוא נראה מופתע, עיניו לא נעו ממנה אבל גופו החל להתרחק.
"אני…" אמר ועצר את עצמו.
"אני כל כך מצטערת." אמרה אלנה, היא לא יכלה לתת לזה לקרות. עד כמה שרצתה.
"אני חייב ללכת." אמר והרים את מעילו מהמדרכה.
"בבקשה, ת'יאו…" אמרה , אך היה כבר מאוחר מידי. הוא הלך לכיוון מכוניתו שחנתה במרחק כמה מטרים מהם. היא לבשה את חולצתה במהירות ורצה למכונית בדיוק כאשר התניע אותה.
"ת'יאודור עצור, תן לי להסביר." אמרה וידיה על מכסה המנוע של המכונית הכחולה.
"אין צורך בהסברים, אני עשיתי משהו שלא הייתי צריך. ואת לא רצית בו. אני יודע את מקומי לוחמת, אני מצטער על כך." אמר והחל לנסוע, אלנה הביטה במכוניתו מתרחקת והתחבטה עם עצמה אם לרדוף אחריו או להשאיר אותו לנפשו.

"מטומטם!" צעק ת'יאודור לעצמו וחבט בחוזקה בהגה.
"למה חשבת שתוכל לעשות את זה?!" התווכח עם עצמו כשהוא מגביר את מהירות השברולט שלו. הוא נסע בשקט את שאר הדרך חזרה לדירה שלו, הוא זרק את המפתוחות בעוצמה על הספה כשנכנס וכשהדליק את האור נרתע מהדמות על שישבה ליד הבר שלו.
"עברו שלוש שבועות ת'יאודור." אמר אדוארד ולגם מהמשקה בידו, ת'יאודור הניח את ידו מעל ליבו שפעם במהירות.
"אד, מה אתה עושה כאן?" שאל והניח בזהירות את מעיל העור שלו, מנסה לא להשמיע רעש עם הקופסא המוחבאת בכיס הפנימי. אדוארד הניח את הכוס על דלפק הגרניט השחור וקם ממקומו, מתקרב לת'יאודור ומרחרח את האוויר סביבו.
"כולנו בבית החולים דואגים לך מאד. נעלמת ללא עקבות, ללא הסברים. פשוט הלכת מבלי לומר מילה, כל הניתוחים שהפסדת, כל חוות הדעת שלא הגשת. מנהל בית החולים שוקל להעיף אותך מהמשרה כדי להביא אותה לד"ר מיצ'ל, אמרתי לו שיתן לי הזדמנות לראות מה קורה איתך." אמר והתיישב על הספה, מזיז את המפתחות שת'יאודור זרק לשולחן הקפה.
"איך נכנסת לכאן?" שאל ת'יאודור לפני שהלך לנקות את הכוס שהשאיר אדוארד על הדלפק.
"אתה צריך למצוא מקום מחבוא יותר טוב למפתח הנוסף שלך, ארון החשמל היה ברור מידי." אמר אדוארד והשעין את מרפקיו על ירכיו, ג'קט החליפה שלו נמתח על זרועותיו.
"הכל בסדר, אני חוזר מחר לעבודה." אמר ת'יאודור בתבוסה, הוא הניח את הכוס להתייבש ליד הכיור והלך למזוג לעצמו וויסקי סינגל מאלט.
"מה עשית כל הזמן הזה?" שאל אדוארד, עוקב במבטו על כל תזוזה שלו. הוא ניסה להתעלם מהכאב בחזה שלו ונשם עמוקות לפני ששתה בלגימה ארוכה את כל תוכן הכוס שלו לפני שמילא אותה מחדש.
"משהו שלא הייתי צריך." ענה בפשטות והתרכז בתחושת החמימות והעיקצוץ בגרונו אחרי שבלע את המשקה שלו.
"אתה נכנסת לצרות? אתה בחובות למישהו?" שאל אדוארד בדאגה.
"אלוהים לא." אמר ת'יאודור והרים את מבטו מהכוס לחברו הטוב. "אני לא מתעסק בשטויות שכאלו, אבל בכל זאת עדיף שלא תדע." המשיך והחזיר את מבטו לידו שאחזה בכוס, אדוארד קם מהספה והתקדם אליו.
"אני רק רוצה שתדע שלא משנה מה קרה אני כאן בשבילך." אמר והניח את ידו החזקה על זרועו של ת'יאודור.
"תודה אד." אמר ת'יאודור, הוא נשם עמוקות לפני ששם אתהכוס הריקה שלו בצד.
"נתראה מחר אז." אמר אדוארד וטפח על שכמו של ת'יאודור.
"נתראה מחר." אמר ועקב אחריו לדלת הכניסה כדי לנעול אותה מאחוריו.