אחוות הפגיון-ספר II; נאמנות-פרק 11: חרטה

רייג' ישב במשרד שלו וניסה לנשום עמוק, היום התחיל בצורה גרועה ממש. הפיידרקס הוציא אותו מפוקוס וגרם לו לפספס את העברת הכספים ממכירות העשן האדום, הערפד שבא לקחת את הכסף לא היה סבלני במיוחד. אבל הוא אף פעם לא סבלני.
"אתה באמת חייב לתת להם את הכסף רייג'?" שאלה ויקטוריה, היא נשענה על משקוף דלת המשרד. מאחוריה קולות המוזיקה הרועמת של המועדון התעמעמו, אך הבס עדיין הרעיד את עצמותיו. הוא פקח את עיניו ותוי גופה היו ורדרדים, הוא יצטרך לשתות את השיקוי שלו בקרוב. אך המלאי שלו כבר החל להצטמצם.
"החוב שלי אליהם הוא אחד שלעולם לא אוכל לשלם, הכסף לא מגיע אליהם ישירות. הם מחליפים אותו באבנים יקרות ויצירות אומנות בשביל ראש השבט." אמר רייג' והעביר את ידו על פניו, מנסה להעיר את עצמו.
"אני ממש מתנצלת רייג', אתה משלם להם בגללי. אבל לבן זונה הגיע לשלם על מה שעשה." סיננה ויקטוריה ואיגרפה את ידיה בצידי גופה, רייג' הרים את ידו בביטול.
"זה לא בגללך ויקטוריה, החוב שלי אליהם הוא שונה לחלוטין. הם שומרים את הסוד שלי, הסוד המביך שלעולם לא אוכל לחלוק עם משפחתי." אמר רייג' והביט על התמונה הממוסגרת של משפחתו שנשענה בעצלנות על שולחנו.
"הם בכלל יודעים במה אתה עוסק רייג'?" שאלה ויקטוריה והביטה קצרות אל אזור הVIP, רייג' גיחך.
"לא. ואני גם לא אוכל לגלות להם. בואי נגיד שמכרים קרובים שלהם הם לקוחות קבועים שקונים דברים קצת יותר חזקים מהוודקה שלנו." אמר ונשען אחורה בכיסא המשרדי המרופד שלו.
"כל אחד ומה שעושה לו את זה." אמרה ויקטוריה ונעמדה זקופה "אם כבר מדברים על קבועים…" אמרה ויצאה מהמשרד, רייג' נשם עמוק ויצא לאזור הVIP.
"ותעשה את זה כפול!" צעקה חברת האחווה, שמה היה ג'נט. מאחוריה השתפל האח הזר שמלמל לעצמו בשפת האם שלו.
"נהדר לראות אתכם שוב." אמר רייג' וחיוך חושף ניבים על שפתיו.
"אין לי עניין בשיחות חולין רייג'." אמרה ג'נט בקוצר רוח.
"אם תוכלי להירגע ג'נט נונה, אני בטוח שהיא לא התכוונה להכעיס אותך." אמר אפאום, הוא ניסה להרגיע את ג'נט.
"אל תתחיל אפאום." עצרה אותו ג'נט ורייג' ניסה למנוע מעצמו לצחוק.
"יש דרך בה אוכל לסייע לכם הערב או שבאתם רק כדי למתוח רגליים אחרי לחימה ממושכת באויבי מיננו?" שאל רייג' ושם לב לויקטוריה שעמדה רחוק מהעין אך עדיין בטווח שמיעה.
"לא. ואל תנסה למכור לי עשן אדום, אנגר אסר את השימוש בסם שלך לכלל חברי האחווה. ואני יכולה להבטיח לך שקלוד לא יחזור לכאן בקרוב." אמרה ג'נט בדיוק כשכוס של ברנדי קוניאק הונחה על שולחנה על ידי אחד מהמלצרים.
"זה מעציב אותי עד מאד, אך אני חושב שאת יכולה לראות שלקוח אחד לא יזיז ממש." אמר רייג' בחיוך זחיח. הוא ידע שקלוד יצליח להשיג את הסם שלו בדרך כזו או אחרת, אתה לא פשוט מפסיק לפתע. ג'נט הביטה בו בעיניים מצומצמות ולקחה לגימה ארוכה מהמשקה שעל שולחנה.
"לא יכול לעניין אותי פחות כמה אתה מרוויח רייג', אותי מעניין למה שומרת הראש שלך מקשיבה לשיחות שהן לא עניינה." אמרה והצביעה בהיסח הדעת על ויקטוריה, רייג' חייך בשעשוע.
"היא קצת יותר משומרת ראש, לוחמת. אבל את יכולה רק לדמיין מה העבודה שלי צורכת בהשוואה לשלך." אמר רייג' וסימן לויקטוריה לעשות סיבוב ברחבת הריקודים בחלקו האחר של המועדון.
"אנחנו מודים לך מאד עלך הכנסת האורחים אדון רייג', אך אני חושש שנצטרך לעזוב עכשיו. לי ולג'נט יש שיחה חשובה לנהל ואני לא חושב שארצה לנהל אותה כאן." אמר אפאום ומבטו משתרך אחרי כמה מהנשים שפקדו את איזור הVIP, רייג' יכל להבחין בניבים שלו מתארכים. הוא נדרך והביט בנוקשות על חבר האחווה.
"אני מבין," אמר רייג' ושילב את ידיו מאחורי גבו "המשקה היה על חשבון הבית לוחמת. עכשיו אם תסלחו לי, יש לי מועדון לנהל. שיהיה לכם ערב מהנה לוחמים, ותנסו שלא ליהכנס לצרות." אמר ופנה חזרה לכיוון המשרד שלו.
__________________________________________________________________
'אולי לא הייתי צריכה לעשות את זה?' המחשבה עלתה רבות בראשה של אלנה במהלך הלילה, היא הסתובבה בבית הגדול והריק שבו חיה שנים. היא הכירה כל גרם מדרגות וחלון, אבל החדר היחיד שלא נכנסה אליו לעולם היה חדרו של אחיה. הוא לא נתן לה להתקרב לשם בחייהם.
"האם הגברת תרצה לאכול משהו?" אחד הבאטלורים של אחיה שאל כשראה אותה משוטטת בקומת חדרי האורחים. אלנה הביטה בערפד הזקן, הוא חייך אליה בחיבה.
"לא תודה, אבל כן ארצה יין מתובל אם תוכל להכין לי מעט." אמרה בחיוך כובש, הבאטלור קד קלות ומיהר לכיוון המטבח.
"לא אכלת כל הלילה?" הקול בא מאחוריה והבהיל אותה, היא שלחה את ידה באופן בלתי רצוני למקום בו נידן הפגיון שלה נמצא בדרך כלל. הקול היה של אירה, נראה שהוא חזר מוקדם מהצפוי.
"לא הרגשתי צורך, אבל אם תרצה בכך אחי אוכל איתך עכשיו." אמרה אלנה, אירה היה נראה כאילו נתקעו מחטים בכפות רגליו. הוא לא יכל לעמוד במקום, הוא זז באופן מתמיד. הוא העביר את משקלו מרגל לרגל וידיו התעסקו במשהו בתוך כיס החליפה שלו.
"^יש לי כמה דברים להסדיר במשרדי קודם לכן, אך חכי לי ליד שולחן הסעודה ואצטרף אליך בהקדם. אראה אותך בקרוב אחותי יקירתי." אמר וחיוך זהיר על שפתיו.
"כמובן אחי." אמרה אלנה, היא הביטה בו צועד לעבר מדרגות השיש שהתעקלו לקומה העליונה בה היה חדרו ומשרדו.
__________________________________________________________________
"האוויר מתחיל להתחמם." אמר איידן כאשר הוא וג'נט התהלכו בעיר התחתית, השלג כבר נמס לפני כמה ימים והאוויר התחיל להריח מהפריחה של האביב. מוחה של ג'נט לא קלט אותו, היא הריצה שוב ושוב את הציור האחרון שלה. היא לא יכלה להבין מה הוא, היא תצטרך את עזרתה של בתולת הגורל. לפעמים הברכה שלה הייתה קללה, מגירות שולחן הכתיבה שלה היו מלאים בציורים מחרידים של קרבות בין ערפדים לפיידרקסים ומותם של חבריה ללחימה.
"כן." מילמלה כתשובה וקיוותה שמה שאמר לא הייתה שאלה. השיערות בעורפה נעמדו פתאום כשריח מוכר עלה באפה, הריח המתוק של טלק ומוות. היא ואיידן שניהם התחילו ללכת באיטיות למקור הריח, הם הגיחו מעבר לסמטא חשוכה בה נראו שני פיידרקסים מול ערפד אזרח אומלל שהיה מפוחד מידי כדי לצעוק לעזרה.
"היי!" צעק איידן בחיוך אכזרי, ג'נט חייכה לעצמה והתחילה לרוץ אחרי אחד מהם שפנה עמוק יותר לתוך הסמטא בזמן שאיידן זינק על השני עם הפגיון כבר בידו. היא השיגה את הפיידרקס בקלות, מהירותה העל-טבעית היתה אפילו רבה יותר משל שאר חברי האחווה. הפיידרקס חיכה לה מעבר לפינת הרחוב והטיח בה אלת בייסבול שנשברה מעוצמת המכה, שבבי עץ נתקעו בבשרה של גנט ועפו לכל הכיוונים. היא ניסתה להתעלם מהכאב כשעיניה התמלאו באפר מהנפילה שלה. הפיידרקס גהר מעליה וניסה לשסף את גרונה אך היא תפסה את ידו והעיפה אותו כנגד קיר הבנין מימינה. היא קמה ושלפה את הפגיון שלה מנידנו, הפיידרקס נענק מכאב ותפס את ידו השבורה. גנט חייכה וירקה מעט דם למדרכה.
"משחק מלוכלך הא?" שאלה בציניות וראתה את עיניו הרושפות של הפיידרקס. הוא עוד היה צעיר, היו עוד שבבים של חום בעיניו ושיערו ונראה שהכאב עוד הפריע לו. הוא התנשם בכבדות כשסובבו אחד את שניה, ג'נט הייתה ממוקדת כל כך שלא שמה לב לאיידן שהגיח מאחוריה. היא זינקה על הפיידרקס שניסה להדוף אותה ממנו ללא הצלחה. היא תקעה את הפגיון עמוק במרכז חזהו ועצמה את עיניה לפני שהתפוצץ בפרץ אור לבן וקול פקיעה, היא ניגבה זיעה ממצחה כשהפגיון עדיין בידה והסתובבה אל איידן.
"ג'נט…" אמר איידן ומבט מודאג על פניו, היא לא הבינה למה התכוון עד שהכאב תקף אותה. היא הביטה על בטנה וראתה אולר חלוד נעוץ עד הניצב בתוכה, היא קרסה על ברך אחת ובלעה רוק בנסיון לכלוא את הזעקה שהייתה תקועה בגרונה. הציור האחרון שלה הראה פגיון תקוע בתוך אדם. היא לא הצליחה להבחין מי זה מתוך האחווה אך ידעה שהוא ימות מכך, כך הייתה ההרגשה שלה.
"תגיד לכולם שאני אעשה כמיטב יכולתי לעזור מהצד השני איידן, אני אכסח לבתולת הגורל את הצורה כדי להשפיע על המלחמה הנצחית שלנו." אמרה בחיוך עצוב בין נשימות מהירות, האולר היה נעוץ בכבד שלה וכנראה היה מפוזר עליו אבקת כסף כיוון שהפצע סרב להחלים. איידן כרע ברך לידה, עיניו נראות כסופות באור הירח שנצץ בדמעות שהתאספו בהן.
"תלחמי בזה ג'נט, אני לוקח אותך למקום מבטחים." אמר איידן לפני שהעלטה לקחה אותה.