אחוות הפגיון-ספר II; נאמנות-פרק 10: ריבים

הנסיעה לא ערכה יותר משעה, ת'יאודור היה מופתע שבכלל זכר איך מגיעים לאיזור בו גרו אנשי הנמאדל אחרי ביקורו היחיד באיזור כאשר היה ערפד צעיר ובלתי זהיר. הוא יצא ממכוניתו חזרה אל הקור המקפיא ששרר בחוץ ודפק על דלת המרפאה בחוזקה, מי שפתחה לו את הדלת הייתה ערפדה צעירה שלא הכיר אך הבין מיד שדמה מעורב. הרי השמש עוד לא שקעה לחלוטין, אז בדיוק כמוהו השמש הייתה מטרד קל ותו לא.
"איך אוכל לעזור לך?" שאלה בחיוך עדין, עיניה העינבריות קורנות.
"ברצוני להיפגש עם הת'מל, אם זה יתאפשר." אמר ת'יאודור וניסה להיראות כמה שיותר מכובד, למרות שתומאס היה מטפל גם באזרחים לרוב היו מהמעמד הגבוה יותר או שהיו להם קשרים עם הנמאדל. הערפדה העבירה את מבטה עליו ומדדה אותו, היא לא ידעה היכן למקם אותו. הוא לא היה נראה כאילו היה פצוע, ובנוסף לכך לא היה מטופל קבוע של תומאס.
"למזלך הת'מל אינו עסוק מידי כרגע, לרוב יש לקבוע פגישה מראש." אמרה הערפדה ונתנה לו להיכנס למבואה הריקה של המרפאה, הוא הודה לה בשקט והביט סביבו. דלתות כל החדרים היו סגורות וריח הסנטציה והנקיון נישא באוויר, הערפדה הובילה אותו דרך מסדרונות מפותלים למשרדו של תומאס. הוא ישב בשולחנו משקפיים על אפו כשהוא מעלעל בכמה דוחות ניתוח, הוא הרים את מבטו לכיחכוח גרונה של הערפדה.
"^מי זה מישל? למה הבאת לי אזרח?" שאל בשפה העתיקה, העלבון פגע בת'יאודור יותר ממה שרצה. לא העובדה שקרא לו אזרח, הדרך בה אמר זאת. בזילזול ובשפה שחשב שלא יבין, הוא התקדם מעבר לערפדה.
"^אני כאן כדי לדון איתך בנוגע לאחת מחברי האחווה." אמר בשפה העתיקה, הוא שמח לגלות שקולו היה יציב יותר מאשר הפעם הקודמת שדיבר בשפה כאשר פנה לאלנה בכדי להרגיע אותה שהיא בטוחה. תומאס הביט עליו מופתע וסומק עלה ללחייו, הוא החווה לערפדה ללכת ולהשאיר אותם לבד.
"אני ממש מתנצל על אי הנעימות, אבל אתה מסריח מבני אנוש." אמר תומאס, ת'יאודור התיישב על הכיסא למול שולחן העבודה של תומאס.
"זה קורה כשמסתובבים בינהם הרבה כדי לרפא אותם." אמר והתעלם מעיקום אפו של תומאס, הוא ידע שכך יגיב רופא המין. הוא שמע סיפורים רבים על הת'מל, חלקם יותר מעוותות מהאחרות. כולן הגיעו לאוזניו מפי אזרחים שפנו אליו לטיפול לאחר שתומאס סרב לקבל אותם.
"מה העניין שלך עם האחווה אדוני?" שאל תומאס ושילב את אצבעותיו זו בזו כשהוא משעין את מרפקיו על השולחן ונשען לכיוונו של ת'יאודור.
"אחת מהן הגיעה אליי בטעות כאשר בני אנוש הזעיקו אמבולנס כשהייתה פצועה מידי כדי להגיב, רציתי לבקש שתשמור שהיא לא תפגע בעצמה בכך שתצא לקרב מוקדם מידי."
"אין בכוחי למנוע מחברת אחווה לעשות כרצונה, במיוחד כשאין לי קשר ישיר אליהם יותר. לא מאז המלך שלנו התכחש לאחותי."
"כך שמעתי, אבל אולי בכל זאת?" שאל ותחנונים בקולו, תומאס הביט עליו במבט שואל.
"אני אעשה כמיטב יכוטלתי, בהצלחה בריפוי שלך אדוני, אני מקווה שתמצא את האושר בטיפול בבני האנוש." אמר תומאס וקם ממקומו.
"או אני לא מטפל רק בבני אנוש, כל אלו שאתה מסרב לטפל בהם באים אליי. יש לי די והותר עבודה תודות לך, שיהיה לך ערב טוב תומאס." אמר ת'יאודור ויצא במהירות ממשרדו של תומאס.
____________________________________________________________________
ריח המוות דבק בבגדיו, תמיד לאחר ששוחח עם האומגה הוא לא הצליח לשטוף מעצמו את הסירחון.
"אתה צריך מקלחת דחוף." העירה ג'יין כשנסעו חזרה לכיוון העיר, מר. ל שחק את שיניו והידק את אחיזתו בהגה עד שמפרקיו כאבו.
"אני מוריד אותך בבית, תפגשי אותי מחר ליד בית העירייה." אמר ופנה לכיוון הכללי בו היה ביתה של הפיידרקסית הצעירה.
"אתה יכול לעצור כאן, אני אלך ברגל." אמרה ושיחררה את חגורת הבטיחות שלה.
"לא." אמר בפשטות ויובש, למרות שיכלה לעצבן אותו הוא רצה שתישאר מוגנת. הוא הרגיש כאילו הייתה ביתו, אם היה יכול להביא ילדים לעולם הוא היה רוצה שיהיו כמוה. חריפים, בעלי דעות שלא פחדו לומר בקול, הוא היה יכול להמשיך את הרשימה עוד הרבה אך בראשה עמדה ההתמדה והקטלנות. היא הייתה מוכשרת כל כך בגיל כה צעיר, יותר מרוב המגוייסים לשורותיו של האומגה.
"עצור." אמרה בכעס והוא הצמיד את דוושת הבלם לרצפת המכונית המכונית עצרה כמעט מיד והעיפה אותה קדימה. מעוצמת העצירה היא נשלחה לשמשה וראשה נתקל בה, ג'יין פלטה זעקת כאב וחזרה לשבת במקומה.
"אל תתווכחי איתי ה', שבי בשקט." אמר והיא תפסה את ראשה ממלמלת מתחת לנשימתה, שאר הנסיעה עברה בשקט עד שיצאה מהמכונית לכיוון הבניין בו שכנה. הוא וידע שהיא נכנסת לפני שהמשיך לכיוון העיר התחתית, השמש ירדה מעבר לרקיע רק לפני דקות ספורות אך רצה להקדים למועדון שהאומגה סיפר לו עליו.
"הם שוכנים בו לרוב, אך אין לדעת מה תמצא שם." אמר בקול המחליא שלו, צרוד עמוק ומזכיר את המוות עצמו. מר. ל החנה את מכוניתו בצד השני של הרחוב ויצא לקור של הערב החורפי, לפני התחזית אמור לרדת הערב שלג. עברה בו צמרמורת קרה, חלקית בגלל הקור וחלקית בגלל הערפד שכרגע נכנס לסמטא שמובילה לאחורי המועדון. הוא עקב בדממה אחריו לתוך הסמטא הצרה וראה אותו מתעסק עם המפתחות במנעול הדלת.
"אם אתה חושב על לנסות ולתקוף אותי תופתע לגלות שאני לא אזרח פשוט אדוני." אמר הערפד בקור רוח ולא הסיט את מבטו מהמפתחות בידו, מר. ל התיישר והוריד את ידו מהלהב שהיה תחוב במעילו.
"כל הכבוד ערפד, הצלחת להפתיע אותי, ואני לא אחד שמופתע בקלות." אמר מר. ל ובחן את הערפד במבטו, שיערו היה חום בהיר ומשוך לאחור בג'ל מבריק. הוא לבש חליפה מחוייטת שחורה שהבליטה את עיניו הלא טבעיות, צבען היה סגול לוונדר והן ברקו בחושך היחסי של הערב המוקדם בשלב הזה של החורף. הערפד גיחך ופתח את דלת הבניין, הוא הפנה את מבטו למר. ל והטה את ראשו.
"אתה זה שחטף את המלכה, הלא כן?" שאל הערפד ומר. ל לא ידע עם לנפח את חזהו בגאווה או להתכווץ מאשמה.
"אני רואה ששמועות עוברות מהר בין יצורים נתעבים כמוכם, כמו מחלות ממקקים או עכברושים." הערפד הרים את ידו.
"תחסוך לי את השטויות הגזעניות שלך פיידרקס, האומגה והבתולה אמנם אוייבים אך הם גם אחים בדמם. זה הופך אותנו ליותר דומים ממה שאתה חושב, העובדה שהאומגה לוקח מהחזקים מבניכם את היכולות להתרבות או למות בקלות שכזו לא כזו שונה מהערפדים החזקים בנינו. השונים באמת מאבדים דברים הרבה יותר חשובים מאשר את היכולת לזיין בת אנוש חסרת עונים, או לחטוף נשים של ערפדים ולבצע בהן את זממך." אמר הערפד וידו התאגרפה בכזו עוצמה שמפרקיו הלבינו.
"לא עשיתי בחיי שום מעשה שכזה, כבר יותר משתי מאות שלא נגעתי באישה בצורה כזו." אמר מר. ל ושלף במהירות את הלהב מכיס המעיל.
"שלא חתחשוב לרגע להשתמש בצעצוע הזה שלך." אמר ושלף חרב מתוך מקל הליכה שעכשיו מר. ל שם לב שנתלה ממפרקו, להב החרב הייתה אדומה לחלוטין ונראתה מאיימת עם חלק משונן קרוב לניצב.
"נראה שהגענו למבוי סתום אם כך ערפד." אמר מר. ל ונשאר לעמוד במרחק מה מן הערפד.
"אני אאחל לך לילה טוב פיידרקס, ואל תעז לחזור לסביבת המועדון שלי. אלא אם אתה רוצה מוות איטי שיספק אותי עד לאין קץ," לפתע הערפד היה מולו לופת את קצה החולצה שלו "עבר זמן רב מידי מאז הרגתי מישהו." לחש רמות, קולו העביר במר. ל צמרמורת.
____________________________________________________________________
אלנה הייתה שוב לבדה בבית הגדול והריק, אחיה יצא לעבוד לפני כשעה קלה ובנתיים היא הסתובבה בבית כפי שנהגה לעשות כשהייתה קטנה. היא עצרה לקרוא משהו בספריה הגדולה אך לא יכלה להתרכז, מחשבותיה תמיד נדדו לת'יאודור. היא נשכה את שפתה התחתונה כאשר רעב עז תקף אותה, מתי היה הפעם האחרונה שהיא שתתה? היא כבר לא יכלה להיזכר, היא דחתה על סף שוב ושוב לשתות מאחד מאחיה לאחווה. היו מספר רווקים נחשקים בשורות הנמאדל שהיו משלמים מחיר רב לאחיה כדי לקחת את ידה בנישואין, אך היא חזרה שוב ושוב באוזני אחיה שהיא אינה מעוניינת להתחתן עם איזה מין פוץ מרות'לא מפוארת שלא ידע להגן על עצמו.
"יש כמה אנשים בדלת בשבילך גברתי." אחד הבאטלורים אמר והקפיץ את אלנה, הם הלכו כל כך בשקט תמיד כאן.
"תכניס אותם, שלח אותם לכאן." אמרה וחזרה להביט בספר הפתוח בחיקה, לאחר כמה רגעים שמעה את ההליכות הרמות שהיו אופיניים לג'נט ואפאום. היא סגרה את הספר והניחה אותו על אחד מהשולחנות שהיו פזורים ברחבי החלל הענקי, היא התחילה ללכת לכיוון הדלת הכפולה שהייתה הכניסה מכיוון המבואה הראשית כשנתקלה בגופו הרחב של אפאום מולה.
"אני מתנצל אלנה, לא ראיתי אותך." אמר אופאום, קולו מתוק כדבש והמבטא הכבד שלו משבש את השפה קלות.
"זה בסדר אפאום, ושלום גם לך ג'נט." אמרה אלנה וג'נט חייכה אליה ונופפה קצרות.
"קרול אמרה שרצתה להצטרף אבל נשארה בבית יחד עם אנגר, היום איידן וקלוד יוצאים לעיר אז היה לנו זמן לבוא ולדבר. ובעיקר לוודא שאת בסדר." אמרה ג'נט והעבירה את ידיה הקטנות בשיערה השחור, האור שיחק בשיערה והבליט את גוונו האדמדם.
"איני חושב שהייתי אי פעם בביתו של אחיך אלנה, הוא אדון מאד דיסקרטי. מתי יצא לנו לפגוש את אחיך?" שאל אפאום ומדד את הספריה במבטו, מעמודי האבן הקרים שתמכו במרפסת הצרה של קומתה השנייה, למדפים העבים והגבוהים שעליהם נשענו סולמות כדי שתהיה גישה לספרים במקומות העליונים. צבע קירות החדר היה קרם דהוי ותמיד שרר בו ריח של נייר עתיק, כנראה נדף מהמגילות הישנות שנשמרו כאן שבהן היו כתובים חוקים ישנים ותעודות לשושלת של משפחתם.
"הוא תמיד עסוק בשעות הערב, הוא יוצא ישר לאחר השקיעה למקום העבודה שלו כדי לא לעורר את חשדם של בני האנוש שהוא עובד איתם." אמרה אלנה והביטה בדגל התפור לאחורי הג'קט של אפאום.
"את לא מתעניינת במה אחיך עוסק? אני הייתי מתה לדעת איפה אח שלי מסתתר בשעות הלילה אילו היה לי אחד." אמרה ג'נט והתיישבה על אחד הכיסאות מול אלנה, היא נשענה אחורה כך שהכסא התנודד על רגליו האחוריות.
"אין לי עניין במה אחי עוסק, הבטחתי שלא אשאל ברגע שהוא הסכים שאצטרף לשורות האחווה. הוא לא שואל על העבודה שלי ואני לא שואלת על שלו. זה ההסכם בנינו." אמרה אלנה וג'נט נחרה בבוז.
"ואת לא חושבת שזה די לא בריא למערכת היחסים שלכם כאח ואחות?" שאל אפאום כשמבטו נחת על ספר בשפה העתיקה שהיה מונח פתוח על שולחן בקצה השני של החדר, הוא התקדם לעיין בו ובדיוק לפני שהספיק להרים אותו מכשיר הפלאפון שלו צלצל.
"כן?" ענה ועיניו ננעצות ברצפה, הוא הרים את ידו כמבקש רגע ויצא נסער מהחדר.
"אנגר?" שאלה אלנה וג'נט נדה בראשה לשלילה.
"זה לא המכשיר המקודד של האחווה, זה הנייד הפרטי שלו, כנראה מישהו מהמשפחה שלו. עדיף שלא נתערב, הוא לא אוהב לענות על שאלות פרטיות שכאלו." אמרה ג'נט ושיחקה עם הציפורניים המשוייפות של אצבעות ידיה.
"מה העניין הפתאומי הזה בעיסוקיו של אחי?" שאלה אלנה כאשר הדממה ששררה כאשר חיכו לאפאום הפכה לבלתי נסבלת.
"אנחנו רק רוצים להגן עלייך, אחרי מה שקרה אין לדעת אם הוא יכול להגן עלייך." אמרה ג'נט ואלנה קמה בכעס מכיסאה.
"אני מסוגלת להגן על עצמי מצויין ג'נט!" צעקה וג'נט קמה ונעמדה מולה, למרות קומתה הנמוכה יחסית היא נראתה מאיימת.
"לפי מה שקרה לפני קמה ימים אני יכולה רק לשאר שדעתך מוסחת לפעמים." ג'נט אמרה ברוגע שגרם לאלנה לצאת מדעתה, איך היא יכולה להיות כזו חסרת חשיבות? הרי כבר שנים שהיא גרה עם אחיה כאן באחוזתו מבלי ששום דבר יפריע להם, ועכשיו אחרי שהיא עברה תאונה מקרית הם חושבים על להעביר אותה לבית האחווה. לא שהיא לא רצתה בכך, היא ביקשה כמה וכמה פעמים מאחיה לתת לה לעבור לאחוזה המוגנתצ של האחווה. היא רצתה לגור עם חבריה למאבק, עם משפחת המלוכה. היא אהבה להעביר את זמנה עם קרול כאשר לא יצאה למשימות ופטרולים בעיר.
"דעתי אינה מוסחת בכזו קלות ג'נט, את אמורה לדעת את זה." סיננה אלנה דרך שיניים חשוקות.
"אל תזכירי לי בכלל את היום ההוא אלנה, אין לך את הזכות. זה היה משהו חד פעמי." אמרה ג'נט וקולה נישא ברחבי חלל הספרייה.
"ואת חושבת שאני מתכננת לעבור עוד תאונות בזמן הקרוב?" שאלה אלנה וג'נט גיחחה בכעס.
"אולי כדי לראות את הרופא ההוא, זה שדיברנו עליו אתמול?" אמרה ג'נט, אלנה נרתעה.
"איך את יכולה לדבר ככה בכלל? שאני אעלה זיכרונות נחמדים מלפני חמישים שנה ג'נט? המ? על אוליבר, או אולי ג'יימס. או אני יודעת אולי בחור חלומותינו אדון לניסטר?" אמרה אלנה עוברת בראשה על המאהבים האחרונים של ג'נט, היא ידעה שזוהי נקודה רגישה אצלה. אבל אחרי איך שדיברה על ת'יאודור היא חשבה שהיא יכולה להחזיר לה באותו מטבע. ג'נט הזעיפה את פניה ונחריה מתרחבים מזעם.
"אני רואה שאי אפשר לנהל איתך שיחה תרבותית, אני אראה אותך בפטרול הבא." אמרה ג'נט וצעדה במהירות לכיוון היציאה.
"ג'נט חכי!" צעקה אלנה, רגשות החרטה כבר מתחילים לבעבע מתחת לפני השטח, ג'נט המשיכה בדרכה וטרקה את דלת האחוזה מאחוריה.
"מה קרה כאן?" שאל אפאום כשחזר לראות את אלנה עומדת לבדה בספריה.
"היה לנו ריב, ג'נט עזבה. אני משארת שתרצה לוודא שהכל בסדר איתה, אני אשאר כאן." אמרה אלנה וחיבקה אותו במהירות.
"אני לעולם לא אבין אתכן הנשים המערביות, רגע אחד הכל טוב רגע אחר יאולגואנג!" אפאום התחיל לדבר במהירות בשפת האם שלו, הולך בצעדים מהירים לכיוון היציאה כדי לחפש אחר ג'נט.