אחוות הפגיון-ספר I; גילוי-פרק 27: תהייה

אפשר לומר הרבה דברים על מר.מ, הוא מסתורי, מפחיד ובעיקר לא כדאי להתעסק איתו. מה שלא תוכל לשמוע בכל מקום הוא כמה רב עוצמה הוא, כמה טריקים האומגה החביא לו בשרוול.
"אין דבר," אמר מר. מ ממעבר לשולחן העץ הגדול במשרדו "זה לא משהו שלא נוכל לסדר." המשיך והזיז כמה ניירות על פני השולחן.
"אני מאד מעריך את זה," אמר מר. ל, גב' ה עמדה עם גבה על הקיר מול השולחן "אתה לא תתחרט." המשיך ונעמד.
"אבל רק כדי שתבין מה יקרה אם תפשל," מר. מ הרים את ידו בקלילות ומר. ל שלח את ידיו לגרונו במהירות "יש כמה דברים שהאומגה לא יקבל כתוצאה אפשרית." אמר וגב' ה זינקה קדימה להגן על מר. ל, מר. מ הניף את ידו והיא נצמדה לקיר בכוח בלתי נראה ולא הצליחה לזוז.
"מאסטר…" מר. ל השתעל וניסה להושיט את אחת מידיו קדימה "בבקשה." המשיך ואז נפל על ברכיו במהירות והחל להתנשם בכבדות.
"אני מצפה לתוצאות ל, אל תאכזב אותי." אמר מר. מ, הוא הרים את מבטו אל גב' ה. עיניו הלבנות לחלוטין הלחיצו אותה ושיערו הלבן גם הוא, אלה היו סימנים למשך הזמן שהיה באגודה הפיידרקסית.
"אל תדאג מאסטר." אמר מר. ל וחצץ בניהם, הוא משך את גב' ה במהירות החוצה וחזרה לתוך הרכב.
"מה זה היה לאזעזל?" שאלה ה כשמר. ל התניע את הרכב.
"אחד מהיתרונות בלשלוט על כוח כל כך גדול של מחסלי ערפדים, אתה מקבל כמה בונוסים." אמר והתחיל לנסוע במהירות לכיוון היציאה ליער, היא שלחה את ידה לזרועותיה שעכשיו רעדו.
"השמש עולה, כדאי שנחזור." אמרה והביטה בקצה העיר שעכשיו השמש התחילה לבצבץ מעליה.
"לאן בדיוק?" שאל והמשיך לסוע במהירות על הכביש.
"לבית המחבוא שלי." אמרה גב' ה ומר. ל הנהן ופנה חדות לירידה מהכביש.
__________________________________________________________________
"לא, אני לא אחזור המפקד." בריאן הצמיד את הפלאפון שלו לאוזנו עם כתפו כשהרים את מכסה המנוע של המרצדס שלו בצד הכביש.
"אז אני צריך לבקש ממך להחזיר לתחנה את האקדח שלך, אני ממש מצטער בוץ'." בריאן מחה את הזיעה ממחצו עם יד אחת ועם השנייה תפס את המכשיר.
"אני אגיע בקרוב המפקד, בעיות עם הרכב." אמר וניתק את השיחה, הוא הכניס את הפלאפון לכיס הג'ינס שלו ובעט בפגוש הרכב. הוא התיישב על המכונית והוריד את הכובע מראשו, בתוך המכוניות שחלפו על פניו בכביש הזה היו מלאות בעובדים בדרכם לעבודה או ממנה הבייתה אחרי משמרות ארוכות של לילה. בריאן קילל וקם על רגליו, הוא סגר את מכסה המנוע וניסה בפעם האחרונה להתניע את המרצדס הישנה. בקול קירתוע וחריקת גלגלי שיניים המכונית התניעה, בריאן טפח את לוח המחוונים והתחיל לסוע לכיוון תחנת המשטרה. הודעת טקסט הופיעה על מסך הפלאפון שלו ממספר לא מזוהה, כשהגיע לרמזור הרים את המכשיר ופתח את ההודעה.
'דרייב 1132, יש לך עד השעה שש להגיע.' כנראה הכתובת שאנגר רצה שיגיע אליה, יש לו עוד קצת פחות משעה. בריאן נכנס לתחנת המשטרה והפקידה נתנה לו לעבור למשרדו של המפקד, הוא דפק בלאט על הדלת ונכנס.
"בוץ', זה היה מהיר." אמר המפקד וקם מהכיסא המשרדי שלו.
"כנראה המזל לצידי." אמר בריאן בחיוך עצוב, הרי היום ימחקו מזיכרונותיו קרול ומריסה וכל הימים האחרונים.
"אני מצטער שאתה עוזב, היית אחד האנשים היותר טובים בתחנה הזו." אמר המפקד ולקח מבריאן את האקדח שהגיש לו.
"אני פשוט לא יכול לקחת את הלחץ יותר צ'יף, לא יכול לראות יותר את כל הסבל." אמר והכניס את ידיו לכיסים, המפקד הנהן והניח את האקדח על השולחן.
"אני מאחל לך הצלחה בעתיד בוץ', תשמור על עצמך." אמר המפקד וחיבק את בריאן במהירות, בריאן טפח על גבו ויצא מהמשרד.
"זהו?" הקול מאחוריו היה של סוזוקי, בריאן הסתובב אליה. היא נראתה מעט שונה, עייפה ופניה קצת חוששות.
"כן, הגשתי את האקדח ואני לא מתכנן לחזור בקרוב." אמר בריאן וסוזוקי הנהנה.
"תשמור על עצמך, בהצלחה." אמרה ושלחה את ידה ללחיצה.
"גם את, בהצלחה עם התיק." אמר ולחץ את ידה.
"נתראה בסביבה? אתה תמיד מוזמן לפנינה השחורה." אמרה סוזוקי בחיוך.
"בטח, נתראה." אמר בריאן בחיוך עצוב ויצא מהתחנה, הוא נכנס לרכב והתניע בקושי רב. אחרי כמה נסיונות המנוע החל לעבוד ובריאן נתן מבט אחרון בתחנה לפני שיצא לדרך, הוא נסע כעשרים דקות עד שהגיע לרחוב דרייב. הוא התקדם בין הבתים הגדולים שהמרחקים בניהם אפילו יותר גדולים, הוא הגיע לכתובת המתאימה ועצר למול שער ברזל גדול. הוא יצא מהרכב וזימזם באינטרקום שהיה על השער, הוא חזר לתוך הרכב ונסע פנימה כשהשער נפתח. שביל הגישה לבית היה ארוך במיוחד וכשעצר למול כניסה לבניין ענקי שהיה יכול להיות מתואר רק בתור אחוזה, הוא דומם את המנוע והשאיר את המפתחות בחור ההצתה. הוא יצא מהמכונית וסידר את בגדיו לפני שנקש על הדלת הכבדה, הדלת נפתחה על ידי אישה צנומה עם שיער שחור וחלק ועיניים חומות גדולות.
"אדון אפאום עסוק כרגע, תחכה לו במרפסת." אמרה האישה במבטא אסייתי כבד, היא הפנתה את בריאן למורד מסדרון גדול. כל הבית היה מקושט בסגנון המזרח הרחוק עם כדים ציורים ופסלים, הציורים לא היו תלויים אלא מצויירים ישר על קירות האבן הגדולים.
"תודה רבה לך." אמר בריאן והאישה קדה במהירות ומיהרה לחזור אחורה, בריאן יצא דרך דלת הזהה מזכוכית למרפסת רחבת ידיים שהשקיפה לגינה מלאה בעצי פירות ושיחים מלבלבים. בריאן נשען על מעקה העץ המגולף שהשקיף על הגינה, הוא הביט על העצים שהתנועעו ברוח הקלה והחמימה.
"מכאן אדוני." קול עדין מאחוריו קרא שוב, זו הייתה שוב האישה. היא שילבה את ידיה מאחוריה ועמדה זקופה, הוא הזדקף ועקב אחרי האישה שוב.
"שוב תודה." אמר בריאן בחיוך והאישה קדה קלות וצעדה במהירות לכיוון אחר, בריאן דפק על הדלת מולו.
"היכנס." קול עבה קרא מבעד לדלת הסגורה, בריאן דחף בכוח את הדלת ונכנס לחדר הגדול.
"אנגר שלח אותי לכאן." אמר כשראה את חבורת האנשים שישבו מסביב לשולחן עגול גדול, רק אחד עמד. ממה שבריאן זכר קראו לו אפאום, בריאן סגר את הדלת מאחוריו ונשאר לעמוד.
"אנחנו מודעים לכך, הוא יגיע בקרוב." אמר אפאום והתיישב חזרה במקומו, בריאן הנהן והתקדם לשולחן.
"אני יכולה לומר משהו?" שאלה אחת הנשים שישבה, כולם הנהנו בבהסכמה והיא פנתה לבריאן. "אנחנו עדיין לא סגורים על אם נמחק לך את הזיכרון או לא," ליבו של בריאן החל להאיץ והוא איגרף את ידיו "יש כמה שיקולים שנחוץ לעשות לפני החלטה סופית." המשיכה, היא נשענה אחורה במושב שלה והביטה בבריאן.
"אני מבין, ואיפה אני אחכה כשאתם דנים בעניינים האלו?" שאל בריאן והביט בכל הישובים מסביב לשולחן, אלה היו אנשים מהמרפאה ומהביתן. כולם נראו עייפים ומתוחים אבל חדורי מטרה, הוא ראה בקצה החדר ישוב בתוך עצמו מישהו לבוש חולצה ארוכה ומביט עליו.
"אתה תהיה במרפסת ותחכה." אמר אפאום וביראן הנהן ויצא מהחדר, הוא חזר למרפסת ומצא כמה כיסאות נוי עם כריות לשבת עליהם.
__________________________________________________________________
"פריץ יסיע אותך לבית של אפאום, ביקשתי ממנו לבוא הנה לאסוף אותך." אנגר לבש מחדש את החולצה שלו והביט בקרול שעשתה את אותו הדבר, עיניה הירוקות הביטו בו ממרחק וכמעט זהרו. לחייה היו סמוקות וזהרו מחיים, הוא העביר את מבטו על צווארה. לפני כמה רגעים הדגיש את תשומת ליבו לסימני הנשיכה שהיו עליו לפני שסגר אותם בעזרת לשונו, כאילו קראה את מחשבותיו קרול חייכה אליו עם שיניים חשופות.
"אתה תהיה שם?" שאלה והוא הנהנן.
"הגיע הזמן שנמחק לבריאן את הזיכרון, אני גם נפגש עם מריסה ואחיה תומאס כדי לבטל את האיחוד שלנו." אמר אנגר והלך לכיוון קרול, הוא החזיק את פניה בשתי ידיו ונישק אותה עמוקות.
"אז נתראה שם." אמרה וחיבקה אותו בחוזקה, הוא יצא מהחדר לכיוון משרדו של תומאס.
"אתה מוכן לצאת תומאס?" שאל אנגר כשפתח את הדלת למשרדו של תומאס.
"כן מלכי, אני אבוא יחד עם מריסה בעוד כמה דקות. החדר האטום מוכן בשבילך, פשוט תבקש מאחת האחיות להוביל אותך אליו." אמר תומאס ולא הרים את ראשו משולחן העץ מולו, הוא התעסק עם ניירת והיה נראה על פניו שהוא לא מרוצה מהמצב.
"אני מעריך את זה תומאס, ואני רוצה לחזור ולהתנצל." אמר אנגר ותומאס נאנח.
"ברור מלכי, אני לא יכול לכעוס עלייך." אמר תומאס, אנגר יצא מהמשרד ופנה לאחת האחיות שהובילו אותו לחדר לבן בלי חלונות. האחות סגרה דלת מתכת כבדה והאור נעלם מהחדר לחלוטין, אנגר שמע את הדלת ננעלת עצם את עיניו והתגשם בחדר דומה בביתו של אפאום. הוא פקח את עיניו וחיכה עד שיתרגלו לחושך, הוא גישש את דרכו לדלת הכבדה ופתח אותה. אור מנורות רך ברך אותו כשנכנס למסדרון ארוך שעל קירותיו היו ציורים מורכבים וצבעוניים, הוא הלך במורד המסדרון עד ששמע את האחווה באחד החדרים.
"מלכי, אני מיד אביא לך משהו לשתות." הבאטלור הצעירה של אפאום אמרה כשראתה אותו עומד ליד חדר הישיבות.
"אין צורך," אמר בהרמת יד והמשרתת הנהנה וקדה עמוקות "תמשיכי בהכנות שלך לארוחה הראשונה." אמר בחיוך והיא הלכה אחורנית עד לסוף המסדרון ומיהרה לכיוון המטבח, אנגר פתח את הדלת מולו ונכנס פנימה. כל האחווה התרוממה על רגליה כשנכנס, הוא העביר את מבטו על כל אחד מהנוכחים בחדר.
"טוב לראות אותך מלכי." אמר אפאום ואנגר סימן להם לשבת כשלקח את מקומו על אחד מהכיסאות בצידו השני של השולחן הגדול.
"איפה בריאן?" שאל והביט סביב.
"בן האנוש?" שאלה ג'נט ואנגר הנהן "הוא באחת המרפסות, יקראו לו כשנגיע להחלטה." המשיכה ושילבה את ידיה על חזה.
"אני מבין, מריסה ותומאס יגיעו בקרוב כדי שאוכל להבקש רשות לשבור את האיחוד שלנו." אמר אנגר וכולם הנהנו בהסכמה.
"והיכן קרול?" שאלה אלנה.
"פריץ מביא אותה לכאן ברגעים אלו, היא תגיע תוך שעתיים שלושה לכל היותר."
"אני יכול לשאול משהו אנגר?" שאל איידן.
"בטח." אמר אנגר והפנה את מבטו לזכר מולו.
"אתה תיקח אותה כוורבי?" כולם הפנו את מבטם אל איידן, הוא השאיר את עיניו על אנגר שפניו נשארו חתומות.
"זה לא משהו ששואלים את המלך שלך." אמר אנגר והבעת פניו נשארה קפואה.
"בעיקרון אתה לא המלך שלי, רק ראש האחווה." אפאום דפק את ידו בזרועו של איידן שהמשיך להביט ישר לתוך עיניו של אנגר, איידן נשען אחורה בכיסא וחיכה לתשובה. אנגר התחיל לצחוק בקול רועם, כולם הביטו בו כאילו היה משוגע.
"יש לך חוצפה איידן, בגלל זה אני אוהב אותך." אמר והחזיק את בטנו שכאבה, איידן חייך בזחיחות וכולם התחילו לצחוק יחד עם אנגר.
"אבל עכשיו ברצינות אנגר," אמר אפאום שלא צחק עם השאר, כולם נרגעו טיפה ואנגר הביט באפאום "אתה הולך לקבל את הכתר של אביך?" שאל והבעת פניו רצינית.
"עכשיו יהיה הזמן הכי טוב לעשות את זה אנגר, מכל הבחינות." אמר קלוד, הוא ישב בפינת החדר כמו תמיד והמעיל שלבש הסתיר את צווארו כמו תמיד.
"אני אענה לכולכם באותו הזמן, כן וכן." כל חברי האחווה קמו שוב, הם הוציאו את הפגיונות שלהם מהנידנים שהיו על חזם ומפיהם נקרעה שאגת קרב שהידהדה בחדר והרעידה אותו. כולם באותו הזמן נעצו את הפגיונות עמוק בשולחן הגדול, הם הרימו את מבטם לאנגר שהנהן בהסכמה.
"^עכשיו ולעולם נישאר נאמנים למלכינו!" קראו יחד ואנגר חייך בשביעות רצון.