אחוות הפגיון-ספר I; גילוי-פרק 24: חרטה

אנגר ישב על מיטת המרפאה זמן רב, הוא לא היה בטוח כמה זמן אבל הוא היה יכול להמר על כמה שעות.
"מלכי אני יכול להיכנס?" הקול היה של תומאס, רופא המין ואחיה הגדול של מריסה.
"בטח, איך הולכים הדברים?" שאל אנגר וניסה להישאר רגוע.
"נראה שאתה מחלים באופן מושלם, אלנה טופלה ושוחררה ושאר חברי האחווה שהזדקקו לטיפול כבר מחכים בחוץ לדעת מה מצבך." אמר הרופא בחיוך זוהר, הוא לא ידע.
"תגיד להם שאני בסדר, מה אם הנקבה שהבאת? היא יצאה מהניתוח?" שאל ותומאס הינהן.
"זה למה אני עומד כאן, היא עכשיו צריכה קצת להתאושש והיא תצטרך לשתות כשהיא תתעורר." אמר תומאס ושירבט כמה דברים על לוח שהחזיק בידו.
"תודה תומאס, אני אצטרך לדבר איתך מאוחר יותר. אם זה בסדר מצידך?" שאל אנגר ותומאס הפנה אליו מבט מהורהר.
"בטח מלכי, מתי שאתה צריך." אמר ויצא מהחדר במהירות, אנגר ראה אותו עובר בין כל חברי האחווה בדרכו לחדר ממול.
"תיכנסו," אמר "חבורת מטומטמים…" מילמל לעצמו בזמן שהם צעדו בקול פנימה.
"אנגר אחי," איידן צעד בראש והתקדם לעברו "אנחנו כאן כדי להשמיד את מי שעשה לך את זה!" אמר ואנגר חייך.
"אני כבר דאגתי לזה איידן, תודה על הדאגה שלכם אחיי ואחיותיי אבל אני בסדר עכשיו." אמר וחברי אחווה הינהנו, אלנה התקדמה וכרעה ברך מול מיטתו.
"מלכי, יש בן אנוש שטוען כי הוא מכיר אותך." אמרה והביטה אליו "אתה יודע על כך ?" שאלה.
"כן," אמר והינהן "הוא קרוב לקרול. חבר וותיק שלה ממה שהצלחתי להבין, הוא עזר לי בחילוץ." אלנה קמה על רגליה והינהנה "אנחנו נצטרך למחוק את זיכרונותיו אחר כך, הוא יודע יותר מידי." המשיך.
"אין בעיה אנגר, אנחנו נדאג לזה." הקול היה של קלוד, הוא עמד מאחורי כולם עם הגלימה שלו מורמת כדי לכסות את צווארו וזרועותיו..
"אני בטוח, עכשיו חזרו לעיסוקיכם." אמר אנגר והביט באיידן, מסמן לו להישאר מאחור. כולם קדו קצרות ויצאו מהחדר, אנגר תפס בזרועו של איידן.
"מה קרה אנגר?" שאל איידן ואנגר נאנח.
"אני רוצה שתפסיק לחפש לקרול טאליס, ושתמצא לי בארכיון את המסמך שכובל אותי ואת מריסה." אמר אנגר והביט ישר לתוך עיניו הזהובות אפורות של איידן.
"אתה תכעס אם אומר לך שלא חיפשתי כלל?" שאל איידן בחיוך מעוש, אנגר צחק בקול חזק עד שהיה צריך לתפוס את בטנו מכאב.
"לפעמים אני קצת שונא אותך, אתה יודע את זה?" אמר ואיידן הינהן, אנגר התיישר על המיטה.
"אתה הולך לשחרר את מריסה מהכבילה?" שאל איידן ואנגר הינהן.
"אני לא אוהב אותה, מגיע לה מישהו יותר טוב ממני. אני בטוח שיש המון בני נמאדל שיהיו הרבה יותר מתאימים, שיהפכו אותה לוורבי ראויה." אמר אנגר והעביר את ידו בשיערו השחור.
"אני אראה מה אני יכול למצוא." אמר איידן.
"תודה, אני חייב לך." אמר אנגר ואיידן חייך.
"לא אתה לא מלכי, האחווה היא כמו משפחה בשבילי." אמר ואנגר תפס את כף ידו בשלו.
"^אתה זכר של ערך איידן בנו של ערפד לא ידוע, שהבתולה תברך את דרכך." אמר אנגר ואיידן הינהן.
"תודה אנגר, אני אלך עכשיו." אמר ויצא מהחדר, משאיר את אנגר לחשוב עוד על הטעויות שעשה בימים האחרונים. היה נדמה לו כאילו עברו חודשים מאז פגש את קרול לראשונה, הוא שכב חזרה במיטה ונתן לעיניו להיעצם.
__________________________________________________________________
בריאן צעד בעצבניות מחוץ לחדר ההתאוששות של קרול, הרופא לא נתן לו להיכנס לחדר ולשבת לידה. הוא שמע קול צעדים מהירים והרים את ראשו לכיוון המסדרון ממנו בקעו, הוא שמע קול בכי חרישי וריח אוקיינוס נשאב לתוך אפו.
"מריסה." קרא כשראה אותה רצה ובוכה על פניו, הוא תפס את זרועה והיא הסתובבה אליו בהפתעה. "מה קרה מריסה?" שאל והביט בבהלה על פניה, עיניה הכחולות דמעו והרטיבו את לחייה הורדרדות.
"בריאן…" אמרה והשתנקה לרגע, מנסה לחזור ולנשום כרגיל "אני רק…" היא לא הצליחה להשלים את המשפט ופרצה שוב בבכי.
"די, די ששש…." אמר בריאן וחיבק אותה אליו, היא נשענה על החזה שלו ויבבה לתוך חולצתו.
"אני… אני רציתי להאמין שהוא יסתכל מעבר לכך שאני-" את המילה שאחרי זה בריאן לא הבין אבל רק מנימת הקול שלה הוא הרגיש זעם כלפי מי שגרם לה לבכות.
"די מריסה, הכל יהיה בסדר." אמר וליטף את שיערה הבלונדיני והארוך, היא הרימה את מבטה אליו והוא הרגיש כאילו עיניה הכחולות חודרות לתוך נשמתו.
"מה לעזאזל קורה כאן?!" הקול נשמע מצידם, זה היה תומאס שהתקרב מהמסדרון הנגדי.
"תומאס!" קראה מריסה ומיד התנתקה מבריאן, היא העבירה ידיה על פניה ומחתה את הדמעות. תומאס הביט על מריסה ואז על בריאן.
"אתה!" אמר בקול טעון וחשף את ניביו בנהמה, בריאן הלך אחרונית והרים את כפות ידיו קדימה.
"זה לא מה שזה נראה לך-"
"^תתרחקי מבן האנוש הזה אחותי יקירתי, או שתפגעי בדרכי אליו." אמר תומאס למריסה בשפה העתיקה ומריסה נדה בראשה.
"^אחי יקירי, אין לך מה לדאוג." אמרה ונעמדה בניהם, בריאן הרים גבה והזיז אותה מאחוריו.
"תומאס, הכל בסדר." אמר.
"תסור מצידה בן אנוש! לפני שתתחרט על הרגע בו כף רגלך דרכה במקום הזה!" צעק תומאס וצעד קדימה.
"תומאס זה מספיק! לא הוא גרם לזה!" אמרה מריסה כשהצליחה להידחק לפני בריאן בשנית, תומאס הביט על מריסה לרגע והוא נאנח.
"אני מזהיר אותך בן אנוש, לך מכאן ואל תחזור יותר." אמר תומאס בקול מתון אבל נימה מאיימת, בריאן הנהן ופתח בריצה לכיוון שזכר שממנו הגיע.
"הוא לא עשה כלום תומאס! לא היית צריך לנהוג כך." אמרה מריסה והתקרבה לעברו בכעס.
"אני לא רוצה לראות אותך מסתובבת יותר עם בן האנוש השפל הזה, אני אוסר על כך!" אמר בקול תקיף והרים את אצבעו לכיוונה.
"תומאס!" אמרה מריסה בזעם.
"כג'ייליד של המשפחה אני אוסר על כך מריסה! ואין עוררין על כך, ואני בטוח שאבא היה מסכים איתי!" אמר תומאס וסידר את החלוק הלבן על גופו.
"לא הוא זה שעשה לי את זה אח, המלך גרם לי לבכות והקרעים על בגדיי נעשו על ידי פיידרקס. בריאן היה אחד מאלו שהצילו אותי!" אמרה בזעם ותומאס המשיך להביט עליה בכעס גלוי, היא נאנחה ופנתה לכיוון הנגדי מהאחד שבריאן רץ אליו.
"מריסה." אמר תומאס והיא עצרה בדרכה והסתובבה אל אחיה הקטן.
"מה אחי?" שאלה והרימה את עיניה אליו.
"אמרת שהמלך גרם לך לבכות?" שאל בנימת הפתעה והיא הנהנה ופנתה חזרה לדרכה.
__________________________________________________________________
"אנחנו כמעט לא רואים אותך יותר, את צריכה לבקר יותר." אמרה סו-יון כשסוזוקי התיישבה ליד שולחן האוכל הארוך, הוא היה ערוך ועמוס באוכל מכל טוב.
"העבודה מעסיקה אותי מאד דודה, אני מנסה שלא להתבלט וזה אומר לעבוד הרבה ממש כמו כולם." אמרה סוזוקי בחיוך והביטה בדלת הכניסה לאחוזה של דודתה ובעלה.
"אם את אומרת," נאנחה סו-יון "עכשיו תאכלי. אני בטוחה שאמא שלך הייתה מתלוננת עוד ועוד על כמה שאת נראית רזה." אמרה וקמה כדי לפנות לאחד המשרתים התרוצצו מכל עבר.
"אני כבר לא ילדה דודה, ואני כבר לא גרה כאן יותר." אמרה וסו-יון הניחה את ידיה על מותניה הצרות.
"אבל את עדיין תחת אחריותי כל עוד אף זכר לא לקח אותך בתור וורבי." אמרה וסוזוקי נחרה בבוז.
"אני מסתדרת גם לבד דודה." אמרה ולקחה את הסכין והמזלג שנחו ליד הצלחת שלה.
"ומה עם תקופת ההזדקקות שלך? איך תטפלי בעצמך אז?" שאלה סו-יון וסימנה לאחד המשרתים לבוא עם האוכל.
"את לא צריכה לדאוג דודה, יש לי לפחות כמה חודשים עד שתקופת ההזדקקות שלי אמורה להתחיל. אני אמצא לעצמי פתרון, גם אם זה אומר שאני אמצא זכר אנושי." את חצי המשפט האחרון היא מילמלה תחת אפה ודודה ציקצקה בלשונה.
"אל תהיי מגוכחת, אני בטוחה שהזכר שדודך מביא יהיה יותר ממוכן לעזור לך לעבור גם את תקופת ההזדקקות." אמרה וסוזוקי הסמיקה.
"אג'ומה!!" אמרה סוזוקי והרכינה את ראשה.
"מה?!" שאלה סו-יון "למרות מה שהנמאדל היקרים שלנו רוצים שיהיה עכשיו זו המאה העשרים ואחת, נקבה יכולה לעשות הרבה יותר מאשר להישאר בבית ולגדל את הילדים. ואני חייבת לומר שבני האנוש עשו התקדמות נפלאה בעזרה לנשים ללא גברים." אמרה סו-יון וקרצה, סוזוקי כיסתה את פניה בידיה והתחילה לצחוק.
"אבא בחיים לא היה נותן לך לחנך אותי ככה." אמרה סוזוקי ומחתה דמעות מעיניה.
"איזה מזל שהוא לא פה אז נכון?" אמרה סו-יון וסוזוקי הנהנה.
"תודה שאת עושה את זה אג'ומה, את לא יודעת כמה אני מעריכה את זה." אמרה סוזוקי וסו-יון נופפה בידה לביטול.
"שטויות, אין מה שאני לא אעשה בשביל משפחה." אמרה בחיוך, דפיקה רמה נשמעה על דלת הכניסה ואחד הבאטלורים ניגש כדי לפתוח אותה.
"בוא נראה מה הבאת לי." אמרה סוזוקי ונעמדה במקומה, מברישה את החצאית שדודתה ביקשה ממנה ללבוש.
__________________________________________________________________
"למה אנחנו חוזרים מר. ל?" שאלה גב' ה כשפנתה שוב לכיוון הבניין שהיו בו מוקדם יותר באותו היום.
"יש לי כאן משהו לא גמור, תשאירי את המנוע דולק אבל כבי את האורות." אמר ויצא מהרכב, היא כיבתה את האורות והביטה איך הוא נכנס פנימה. היא נאנחה בבוז וסובבה את ראשה לצדדים, לא היה אף אחד במגרש החנייה בו היא הייתה. היא יצאה מהמכונית ופתחה את תא המטען, ממנו היא הוציאה את הקשת הישנה שלה ואשפת חצי אימון. היא תלתה את האשפת על גבה והתקדמה יותר פנימה לצללים, היא מתחה את אחד החצים במיתר הקשת וכיוונה אותו לאחד מפחי המתכת שעמדו בקצה השני של המגרש. היא נשמה עמוקות ושיחררה את החץ, הוא פגע במטרה שלו והפח נפל אחורנית. גב' ה חייכה לעצמה ומתחה עוד חץ והפעם כיוונה אותו לעבר בקבוק זכוכית שנח על קיר בטון מעבר לכביש, כשהיא שיחררה את החץ הוא טס קצת מעל למכוניתה ופגע בבקבוק כחמישה עשר מטרים מאחוריו. הוא נפל ונשבר והיא התקדמה חזרה למכונית, היא הורידה את האשפת מגבה והכניסה אותה חזרה לתא המטען.
"מי שם?" הקול בקע מאחוריה, הוא היה של אישה מפוחדת. גב' ה סגרה בשקט את תא המטען והתחבאה מאחורי המכונית, היא הציצה מעבר לפגוש הקדמי וראתה אישה בערך בגיל עשרים מביטה מעל לחומה לעבר החניון.
"אל תזוזי אישה, לכי חזרה." לחשה לעצמה והביטה על האור שנדלק בבניין, היא החזירה את מבטה לאישה. היא הביטה סביב ואז חזרה אחורה לבית ממנו צצה, גב' ה נשמה עמוקות והסתובבה להישען עם גבה על הרכב. אחרי כמה דקות היא שמעה דלת נפתחת ונכנסה לפעולה, היא זרקה את הקשת לרווח בין המושבים הקדמיים לאחוריים ורצה לצד הבניין. היא שלפה סכין פרפר ובזריזות פתחה אותו ואחזה בו בחוזקה, היא נשמה עמוקות וזינקה לפנייה עם הסכין כלפי מי שהלך שם.
"תיזהרי עם הדבר הזה ילדה!" צעק מר. ל, גב' ה הסיטה את הסכין ממסלולו והוא נתקע במה שמר. ל החזיק בזרועותיו. או יותר נכון מישהו.
"מה לעזאזל-"
"לא עכשיו," קטע אותה מר. ל, "אנחנו צריכים למהר." המשיך והתקדם לכיוון הרכב.
"אנחנו צריכים להיפטר מזה אני מניחה." אמרה ומר. ל הנהן.
"וכמה שיותר מהר, אני חושב שכבר כמעט עלו עליי." אמר והביט מאחוריו.
"אז בוא נצא, אתה תנהג." אמרה ורצה לפתוח את דלת המושב האחורי כדי שיוכל להניח את הגופה שם, היא הזיזה את הקשת והכניסה אותה במהירות לתא המטען. היא נכנסה אחרי מר. ל למושב ליד הנהג וחגרה את חגורת הבטיחות במהירות בזמן שהוא זינק עם המכונית קדימה, היא נצמדה לאחור מעוצמת הנסיעה וחייכה לעצמה.
__________________________________________________________________
קרול שמעה קולות עמומים מסביבה, היא לא הכירה אף אחד מהם. גם השפה לא הייתה ממש מובנת, המילים נשמעו ארוכות והדגש היה על אותיות מוזרות. היא ניסתה לפקוח את עיניה ואור לבן הציף את הרשתית שלה, היא מצמצה במהירות וניסתה להסיט את ראשה הצידה. כשנתקלה בהתנגדות הגוף שלה נכנס לפאניקה, היא פקחה את עיניה לרווחה למרות האור המסנוור וניסתה להילחם במה שהחזיק אותה.
"די די." קרא קול נעים ונשי, יד הונחה על כתפה מאחור והיא הסיטה את עיניה למי שעמדה שם. אישה עם שיער חום אגוזי ועיניים דבשיות ונעימות, שפתיה הורדרדות היו פרושות על פניה בחיוך חמים ופניה בישרו טוב ואדיבות. כשניסתה קרול לומר משהו כל מה שיצא מגרונה היה קרקור מוזר ולא מובן.
"אני אביא מים, שמישהו יקרא לתומאס." אמר עוד קול נשי מקצה החדר, קרול הביטה לתוך עיניה של האישה מאחוריה. היא לא זזה ולו מעט, רק הביטה חזרה באדיבות ונחמה. קרול נשמה לאט וניסתה להירגע, ידיה של האישה עברו על כתפה ובשיערה.
"הכל בסדר, כבר יגיעו לבדוק אותך." אמרה בטון המרגיע שלה, קרול האמינה לכך. היא ידעה שהכל יהיה בסדר מעכשיו, ששום דבר רע לא יקרה לה יותר.