אחוות הפגיון-ספר I; גילוי-פרק 23: התגלות
ממה שבריאן ראה מהחלון הקטן בחלקו האחורי של האמבולנס הם נכנסו לחלק היותר מפואר של העיר, הוא היה מלא בבתים פרטיים שנמצאו ברווחים כה גדולים שהיה סיכוי מאד גבוה שהשכנים לא ראו אחד את השני כל חייהם. הם פנו לשביל גישה מאחורי אחד הבתים הגדולים יותר והדלת נפתחה כמעט מיד, שתי נשים במדים לבנים מגוהצים עמדו מוכנות.
"המטופלת במצב יציב, אני רוצה להכניס אותה לניתוח מיד אז אין זמן לבזבז." אמר הרופא ומיד קרול הוצאה על אלונקה והובלה לכיוון הבניין על שביל אבן חלק, בריאן קפץ מהאמבולנס ורץ אחרי הרופא ושתי האחיות.
"מה הולך לקרות דוקטור?" שאל בריאן כשנכנס אחריו לבניין.
"אתה הולך להישאר בחוץ ולשמור על הפה שלך סתום ועל האף שלך מחוץ לענייני המטופלים שלי, מובן בן אנוש?" שאל הרופא ועיניו מלאות ברצינות כשהביט עליו ואז חזרה על קרול, בריאן נרתע ואז הינהן.
"אני אהיה כאן," אמר ועצר במקומו, כשהרופא והאחיות המשיכו לגלגל את האלונקה לכיוון מסדרון שעל דלתות הזכוכית והמתכת שלו נכתב "לעובדים בלבד" בריאן המשיך בצעקה "ואני רוצה עידכונים!" הוא הביט סביבו, המסדרון בו עמד היה ריק מאדם או יותר נכון ערפד. כמה כיסאות ניקדו את הנוף ליד הקירות הלבנים. מכונת קפה ישנה וקולר עם מים קרים היו לא רחוקים ממנו, הוא נאנח והתיישב באחד הכיסאות.
"אפשר לעזור לך?" הקול שבריאן שמע גרם לליבו לפעום במהירות וכשהרים את ראשו הוא רצה לבכות, זו הייתה היא. האישה שראה בבית הבטוח, הוא קם ממקומו והוריד את כובע הפיליז האדום מראשו.
"הי…" אמר והרגיש איך פניו מאדימות "אה… אני כאן בגלל קרול, הם מכניסים אותה לניתוח ואני פשוט כאן." הוא קילל את עצמו בראשו על שלא יכל אפילו להרכיב משפט, האישה חייכה בעדינות וציחקקה.
"אני מריסה," אמרה וקדה, מושיטה את ידה העדינה קדימה "אני לא מכירה את קרול הרבה זמן אבל אני ממש דואגת לה." אמרה ובקולה דאגה, בריאן לקח את ידה ולחץ אותה בעדינות.
מריסה הרגישה מבולבלת לרגע, מי שעמד מולה טען שהוא מכיר את קרול ושהוא כאן בשבילה, אך הוא היה בן אנוש.
"אני שמח שיש לה מי שיהיה שם בשבילה." אמר ועל פניו של האיש מולה עברה הבעת צער.
"מה הכוונה?" שאלה ובן האנוש גירד את ראשו.
"אני לא הולך לזכור אותה יותר, אני בן אנוש ולכן אני לא אוכל לזכור את הקיום שלכם. הולכים למחוק לי את הזיכרון אחרי זה." אמר וקימט את הכובע שלו בין ידיו.
"זה ממש מצער, אני מקווה שתוכל להיפרד ממנה לפני זה." אמרה והגבר חייך.
"אני בריאן דרך אגב, לא שזה ישנה." אמר בחיוך קל שחשף שיניים לבנות ולא שוות, מריסה הביטה בבן האנוש מעט.
"נעים להכיר אותך בריאן." אמרה וחייכה אליו, הוא החזיק את ידיו קרוב אליו ותפס את הכובע בחוזקה.
"אני הולך להישאר כאן לבנתיים," אמר והחווה לכיון קבוצת הכיסאות שעמדו כנגד הקיר מאחוריו "תרצי להצטרף אליי?" שאל ועל פניו ציפיה ולחץ.
"בטח, אבל כנראה שאצטרך ללכת בקרוב. יש לי תפקיד למלא כשהמלך יגיע, אבל בנתיים יהיה לי לעונג לארח לך חברה… בריאן."
__________________________________________________________________
אנגר הרגיש שקרול קרובה כשג'נט עצרה את המכונית בכניסה למרפאה של תומאס, היא יצאה במהירות מהרכב והגיעה לצד שלו.
"אני יכול ללכת לבד תודה רבה." אמר אנגר וג'נט הלכה צעד אחורה, מוכנה לזנק לעבר אנגר שמא יתמוטט.
"אני רק לא רוצה שתיפגע אנגר, די להיות כזה לחוץ!" אמרה ג'נט ותמכה באנגר כשהתקדמו לעבר הכניסה למרפאה.
"^מלכי!" אחת האחיות קראה מהדלת כשראתה אותם "^אני אקרא מיד לאחיות ואביא לך כיסא." אמרה בשפה העתיקה ונכנסה במהירות פניה.
"מעולה," אמר אנגר "כל מה שחסר לי זה נשים היסטריות שיתרוצצו לידי." המשיך וג'נט צחקה והמשיכה ללכת איתו.
"אתה רק צריך להירגע קצת אנגר, כולם כאן רק רוצים לעזור לך." אמרה ג'נט וכמה אחיות יצאו מהמרפאה עם כיסא גלגלים, אנגר התיישר ונופף בידו.
"^אני לא צריך את זה, אני מסוגל ללכת." אמר בשפה העתיקה והאחיות הינהנו וחיכו עד שהגיע לתוך המרפאה, הן הובילו אותם לכיוון אחד מחדרי ההחלמה המבודדים יותר.
"אנגר!" הקול המוכר נשמע מודאג והגיע מאחוריו.
"מריסה?!" שאל בהפתעה וסובב את ראשו כשעזרו לו להישכב על המיטה הנקייה.
"שמעתי שנפצעת, לא ידעתי שזה כל כך גרוע." אמרה וחסמה את פיה עם ידיה.
"עזבו אותנו," אמר אנגר והאחיות יצאו בצעדים מהירים "גם את ג'נט." המשיך.
"אבל מלכי-"
"עכשיו ג'נט!" קרא אנגר בקול גרוני ומאיים, ג'נט התיישרה הינהנה ויצאה בכעס מהחדר.
"אפאום אמר לי כשהביא אותי לכאן שאתה תצטרך עזרה, הוא לא אמר מה חומרת המצב." אמרה מריסה והתקדמה לכיוון אנגר שהיה עכשיו שכוב על מיטת המרפאה.
"הוא לא ידע מה חומרת המצב, אבל אל תדאגי לי מריסה." אמר אנגר והביט על התקרה הלבנה מעליו.
"תרשה לי להאכיל אותך מלכי, אתה חלש." אמרה וצעדה קדימה אפילו יותר, חושפת את מפרק ידה על ידי משיכת שרוול השמלה ההרוסה שלה. כשהתקרבה אנגר הרגיש את הרעב והצורך במעמקי הבטן שלו וכשמריסה הייתה קרובה מספיק הוא זינק על הגרון שלה, מריסה זעקה כשניביו חדרו את העור והגיעו לעורק שלה. הוא משך אותה אליו והצמיד את גבה ליטה ששכב עליה, זה הרגע שהיא חיכתה לו. סוף סוף הוא הולך לקחת אותה ולהפוך אותה לוורבי הרשמית שלו, לבת הזוג הראויה שלו. כששתה בלגימות רעוותניות היא נתנה לעצמה את הזכות להיכנס למחשבותיו, לראות את מה שחשב על המתרחש. היא הופתעה לגלות שהנקבה במחשבותיו לא הייתה היא, לא אותה דמיין עכשיו מתחתיו ולא היא זו שעוררה אותו. התמונה הייתה של נקבה אדמונית עם עיני אזמרגד, הנקבה שהייתה כלואה איתה באסם ההוא. אנגר ניתק את הקשר מיידית, הוא התרחק ממנה ונפל מהמיטה בתהליך, הוא נעמד והפנה את גבו אליה.
"אני מתנצל מריסה," אמרה בקול חלוש "אני לא זכר ראוי בשבילך." האמרה הייתה אבסורדית, הוא הזכר הכי ראוי מכל הוא המלך.
"אני…" לא היו למריסה מילים.
"לא מריסה, אני לא ראוי לך לא בגלל הדם שלי, איני מטפל בך כמו שזכר צריך לטפל בוורבי שלו." מריסה קמה מהמיטה וסידרה את השמלה שלה.
"אנגר," אמרה ונגעה קלות בכתפו, הוא סרב להבתובב אז היא התהלכה סביבו עד שפגשה את מבטו. "אני מבינה." אמרה ופניו התעצבו, היא יצאה מהחדר וסגרה בשקט את הדלת אחריה. אנגר שיפשף את פניו ועיניו, הוא התיישב חזרה על מיטת המרפאה.
"אתה כזה אדיוט," לחש לעצמו וידיו מתאגרפות. "אתה כזה אדיוט!!" זעק וחבט בעוצמה בקיר לידו.
__________________________________________________________________
השחר עלה לאיטו והשמש ביצבצה באופק, סוזוקי התחרטה על ההחלטה שלא לישון היום. היא הלכה לכיוון מכונת הקפה של התחנה, היא לא עזבה את התחנה כבר כמעט עשרים וארבע שעות.
"עובדת קשה סוזוקי?" שאל הסוהר.
"תמיד," אמרה ומילאה את כוס הקלקר בקפה שחור ומבלי להוסיף כלום החלה ללגום ממנו "אין שום דבר חדש?" שאלה והסוהר נד לשלילה.
"לילות שקטים בזמן האחרון." אמר בחיוך וסוזוקי חזרה לכיוון לוח השעם עליו היו התמונות מהרציחות שחקרה, כל עוד הרצח היה רגיל היא לא הייתה מבזבזת כל כך הרבה שעות בתחנה. אבל משהו היה שונה במקרי הרצח האלו, אלה לא היו אנשים שנרצחו. אלה היו ערפדים, רובם אזרחים אך גם חלקם היו מהנמאדל. סוזוקי תהתה כמה עוד נרצחו ולפיידרקס שלקח אותם לא היה המזל שהם שורדים את אור היום. חלק מהגופות בתצלומים היו של אנשים שהכירה, אזרחים שומרי חוק שניסו לחיות את חייהם הארוכים בין בני האנוש. חלקם שנמצאו בלילה והובאו לחוקר המוות והוגנו מפני השמש היו מהנמאדל, בעיקר מהשכבה היותר תחתונה. לא ממייסדי האצולה, כאלו שעבדו לצד המלך הקודם שנים רבות. היא הצליחה לזהות שאלו ערפדים לפי צילומי הרנטגן, איך שהניבים היו ממוקמים בתוך הלסת. אדם רגיל לא היה רואה שום דבר יוצא דופן, רק מישהו עם שיניים קצת דפוקות. אבל היא ידעה יותר טוב מזה, היא החזיקה את כוס הקפה שלה קרוב לחזה ונשענה על אחד מהשולחנות הריקים של הפקידים.
"איך אתה מוצא אותם?" שאלה את עצמה בשקט "ומה אתה מחפש בדיוק?"
__________________________________________________________________
"האור עולה מר. ל, לאן אנחנו הולכים?" שאלה גב' ה כשהמשיך להכווין אותה לעיר.
"אני צריך כמה טפסים מהמשרד שלי ולמסור את מכתב ההתפטרות שלי למכון שאני מלמד בו." אמר והסתדר בתנוחה נוחה יותר ברכב, הנסיעה הייתה ארוכה מידי.
"ואז לאן?" שאלה ופנתה לכיוון המכון.
"אנחנו כבר נראה." אמר, כשעצרה מול הכניסה למכון ירד מהמכונית והורה לה להישאר שם. הוא עלה במהירות במדרגות ונכנס לבניין, הוא לקח את המדרגות ולא את המעלית. כשהגיע למשרד שלו הוא היה מאד יסודי בריקון שלו ובגרסת כל המסמכים שלא רצה שיימצאו, הוא הוציא ממגירת השולחן את המכתב שהכין כבר מראש לפני כמה שנים.
"הבן שלי," הקול נשמע מפתח המשרד שלו, "איפה הוא?" זה היה אביו של מארק. מר. ל חייך לעצמו ואז הרים את מבטו.
"מאיפה שאני אדע?" שאל ונתן לבן האנוש את המבט הכי סתמי שיכל לזמן.
"אתה זה שהצאת לו עבודה וכשאני סירבתי הוא ברח מהבית," אמר, מר. ל שם לב עכשיו לאלת הבייסבול שהחזיק בידו השמאלית "עכשיו תגיד לי איפה הבן שלי!" דרש והניף את אלת הבייסבול.
"בוא תניח את זה לפני שתיפגע." אמר מר. ל והזיז את ידו לכיוון החגורה שלו היכן שאחד מסכיניו היה תלוי.
"אני אפגע?" שאל בן האנוש "אני הולך להרוג אותך!" קרא וזינק קדימה, מר. ל זז הצידה וחבט בגבו של האדם.
"אני נותן לך מוצא אחרון." אמר בחיוך, בן האנוש הסתובב וזינק שנית. מר. ל בעט בבטנו, האדם עף אחורנית ונתקע בקיר מאחוריו. אלת הבייסבול עפה מידיו, הוא ניסה לתפוס את גרונו של מר. ל אך הוא כבר שלף את הסכין שלו וזו נתקעה עמוק בבטנו של בן האנוש.
"אתה," האדם השתנק ודם יצא מםיו "אתה תשלם על זה." אמר וירק דם על חולצתו של מר. ל, הוא לאט לאט התמוטט על ברכיו ומר. ל החזיק אותו כך שהדם שלו לא יגע ברצפה ויפול רק עליו.
"אנחנו כבר נראה." אמר והשכיב אותו על הרצםה מת כך שדמו לא זלג ממנו, הוא הוציא מאחד הארונות במשרד גופיה שחורה וג'ינס כחול. עם הבגדים המגועלי דם שלו ניקה את ידיו ואז הכניס אותם לתיק ספורט ששכב בפינת המשרד שלו, הוא נאנח וחשב מה לעשות עם הגופה במשרד שלו. הוא נד בראשו ולקח את מכתב ההתפטרות שלו, הוא נעל את המשרד ועזב אתהבניין. אף אחד ממילא לא נכנס למשרד שלו ללא הזמנה, הוא יחזור בלילה ויקח את הגופה מבלי שאף אחד ישים לב.
__________________________________________________________________
השעות היו מייגעות, בריאן עבר מישיבה לעמידה והליכה הלוך ושוב במסדרון שהיה בו. קרול עדיין הייתה בניתוח, השעה הייתה כבר צהריים מוקדמים ולפי השעון שהיה תלוי על הקיר כבר אחרי שתיים עשרה.
"אתה!" הקול שנשמע מהמשך המסדרון היה של אישה, הוא הפנה את ראשו וראה אישה גבוה עם שיער חום כהה ועיני שקד חומות בהירות. היא נראתה עדינה במבנה הגוף שלה אבל הצעדים שלה היו נחושים.
"כן?" שאל והיא עצרה במקומה כמטר לפניו.
"מה אתה עושה כאן? מי אתה?" שאלה והביטה עליו בחשדנות.
"אני בריאן, אני חבר של קרול, הרופא אמר לי לחכות כאן." אמר והיא מדדה אותו במבטה.
הוא היה בן אנוש, אבל יכול להיות שהוא באמת דובר אמת. אלנה שילבה את ידיה וניסתה שלא להעמיס על הרגל שלה, הירך שלה הייתה חבושה מתחת למכנסיה.
"^אתה לא אחד משלנו." אמרה בשפה העתיקה ובן האנוש שאמר ששמו בריאן הרים גבה.
"את יכולה לדבר אנגלית אני לא מבין." אמר והיא הינהנה.
"רק בדקתי משהו, מי הביא אותך לכאן?" שאלה ובריאן התיישר מולה, הוא היה גבוה יותר ונראה שרירי יותר אבל היא בטוח הייתה יותר חזקה ממנו.
"תומאס, הגעתי לכאן באמבולנס יחד עם קרול. אנגר שלח אותי לשמור עליה." אלנה הופתעה אבל לא נתנה לבריאן לראות את זה.
"אתה אומר לי שאנגר יודע שאתה כאן?" שאלה ובריאן הינהן. "בסדר גמור, אבל אל תעשה בעיות בן אנוש." אמרה ובריאן בלע רוק והינהן שנית. היא הסתובבה והתחילה לצעוד לכיוון חדרי ההחלמה, בן האנוש התיישב שוב בכיסא ליד הקיר והתחיל לטופף ברגלו בעצבנות. היא הבחינה עכשיו בכובע האדום בידיו, כשחבש אותו שוב ראתה שהוא של קבוצת הבייסבול שאיידן אהד. הפיליז אם היא לא טועה, הקבוצה של פילדלפיה.
תגובות (2)
פרק יפיפייה! מצפה להמשך בקוצר רוח :))
האמת שהסוף עם התיאור של הכובע קצת תקוע כזה, כאילו לא בדיוק נותן תחושה של סיום פרק… (אבל נו טוב לא צריך להיתפס בקטנות וזה..)
הפרק ממש טוב, חבל לי על האבא של מארק שמת :/
והאמת שאנגר באמת יצא אידיוט, באיזה קטע אתה נותן לעצמך להיות במצב אינטימי עם מישהי שכביכול אמורה להיות שלך אבל אתה לא רוצה אותה ואתה נותן לה ככה לפתח תקוות… ? לפחות תבהיר לה את זה לפני כן..
בכל מקרה, תמשיכי, ובהצלחה במשלחת לפולין ^~^