אחוות הפגיון-ספר I; גילוי-פרק 22: זיכרון

לקח לבריאן כמה שניות לחזור למציאות, הוא עמד מול הבית הבטוח שאנגר אמר לו להיות בו ולהביא אליו את קרול. הוא ניער את ראשו וניסה לגרום למחשבותיו להסתדר במוחו, הוא הלך לכיוון המרצדס שלו.
"אעדיף שתיכנס לכאן בריאן." קולו של הרופא בא משמאלו, בריאן הפנה את ראשו וראה את הערפד גוהר מעל קרול אך עם עיניו עליו.
"בטח… בטח." אמר בריאן ותיפס לאחורי האמבולנס שבו שכבה קרול המעולפת.
"אנחנו לוקחים אותה למרפאה אז אצטרך לבקש ממך לא להתפרץ שוב." אמר הרופא ובריאן הינהן, הוא תפס בידה של קרול והביט בפניה הרגועות.
"הכל יהיה בסדר קרול, אני אדאג לזה." לחש בריאן כשהעביר את אצבעותיו על מפרקי האצבעות של קרול הלוך ושוב, הצביטה בלב שלו כאבה כל כך. הוא ידע שהוא לא יזכור כלום מזה, הוא לא יזכור בכלל שהכיר אותה או את אנגר. אפילו לא יזכור את האישה במכונית, הוא עצם את עיניו ונזכר בה. במראה העדין שלה, עיניה הכחולות ושיערה הארוך. הזיכרון במוחו הרגיש כה אמיתי עד שכמעט הושיט את ידו קדימה כדי לגעת בה, הוא הרגיש איך העצב מתיישב בתוכו וגורם לעיניו לדמוע קלות. הוא פקח את עיניו והשעין את ראשו אחורה לצד הרכב, הוא המשיך להעביר את אצבעותיו על ידה של קרול והתפלל שיוכל להיפרד ממנה כראוי לפני שאנגר יקח ממנו את הזיכרון.
__________________________________________________________________
"אנחנו כמעט שם אנגר, תישאר איתי." אמרה ג'נט וניערה את אנגר שוב, ברבע שעה האחרונה של הנסיעה הוא איבד את ההכרה פעמיים והוא היה נחוש להישאר ער עד שיגיעו למרפאה. ג'נט כבר ניהלה שיחת טלפון עם הממונה על דלפק הקבלה כדי שיטפלו באנגר ברגע שיגיע.
"ג'נט," אמר אנגר וכיחכך בגרונו "אני אצטרך לשתות אחרי שיטפלו בי." אמר וידיה של ג'נט התהדקו על ההגה.
"אנחנו נסתדר אנגר, אני אמצא דרך שנסתדר." אמרה ג'נט, אנגר ניסה להתיישר במושבו וגל כאבים תקף אותו שוב. באנקה הוא חזר לתנוחת החצי שכובה שלו בכיסא, הרכב נראה חדש יחסית. כנראה הוא היה של הנער שחיסל באסם, הוא לא זכר הרבה מזה. רק שהוא כעס ממש ואחרי זה חזר למציאות עם חלקים של פיידרקס מכסים את גופו וטעם רע של הדם של היצור בפה שלו.
"את מריסה…" אמר לבסוף וג'נט נרגעה מעט "מריסה או קרול, אם היא חזקה מספיק." המשיך, הוא נתן לראשו ליפול אחורה פלט אוויר באנחה.
"מה שתגיד בוס," אמרה ג'נט ונכנסה לאיזור המגורים של הנמאדל "מה שתגיד."
__________________________________________________________________
"מה הוא אמר?" גב' ה עמדה מחוץ לבית הקטן שהיה מגוריו של מר. מ, כשמר. ל יצא משם היא נשענה על הרכב שלה.
"האומגה דיווח לו על מה שקרה, הוא זימן אותי לשיחה אישית." המשיך וגב' ה פתחה את הדלת למושב הנהג.
"האומגה?" שאלה וחיכתה עד שמר. ל יכנס אחריה לרכב.
"כן, הוא שיבח אותי על המעשים האחרונים ועל ההתקדמות שלי." אמר וסגר את דלת המכוני אחריו.
"נחמד, מה עוד?" שאלה והתניעה את הרכב, יוצאת מהחנייה ופונה לעבר מה שידעה שהיה הכיוון הכללי לביתו של מר. ל.
"מר.מ, הוא נתן לי קידום." אמר וחייך לעצמו, גב' ה הגבירה את מהירותה לעבר העיר.
"קידום?" שאלה ועיניה עדיין נשארות על הדרך לפניהם.
"אני רשמית הסגן שלו עכשיו, ועכשיו יש לי שליטה יותר רחבה על הדברים שיתנהלו באזור כאן." אמר והביט החוצה מהחלון לעבר העיר הרחוקה, מכאן במעלה צלע ההר האורות נראו קטנים ופגיעים. כל העיר הזאת שלו, כל הפיידרקסים בה תחת פיקודו כשמר. מ יהיה באיזורים אחרים של המדינה כדי לפקד על שאר ארצות הברית.
"מעולה, מזל טוב." אמרה גב' ה ופנתה לעבר הכביש המהיר.
"אחרי אירועי היום אני בטוח שהכל הולך להשתנות." אמר מר. ל והמשיך להביט החוצה על הדרך החולפת לידם.
__________________________________________________________________
"אתם רוצים להגיד לי שהם היו ממש כאן והצלחתם לפספס אותם?!" שני הטירונים במדים החדשים שלהם ישבו למול סוזוקי ורעדו מפחד.
"אה…" אחד מהם התחיל לגמגם והיא עצרה אותו בהרמת יד.
"אל תתחיל אפילו, שניכם בפטרולים עד הודעה חדשה." אמרה ושלחה אותם אל מחוץ למשרד החדש שלה, זה היה המשרד הישן של בריאן. כשהמפקד אמר לה פעם ראשונה לעבור למשרד היא התנגדה, אבל היא הבינה שאין טעם. בריאן יחזור לכוח, לפחות לא בקרוב.
"הכל טוב סוזוקי?" השאלה באה מהרולד, ראשו הציץ מדלת המשרד.
"בטח, רק חושבת על המקרה." אמרה סוזוקי בחיוך מאולץ, הרולד נכנס למשרד וסגר את הדלת אחריו.
"זה בסדר להתגעגע אליו, לאזעזל אפילו אני חושב על הממזר הזה מפעם לפעם." אמר הרולד.
"עוד לא עבר שבוע." היא אמרה והתיישבה בכיסא המרווח, הרולד נשען על הדלת והינהן.
"הוא לא יוכל לשמור את עצמו מצרות עוד הרבה זמן, את יכולה לסמוך על זה." אמר וחייך אליה.
"לא לגבי זה אני דואגת." היא מילמלה לעצמה, כשהרולד יצא מהמשרד שלה היא עצמה את עיניה ונשמה עמוקות, עבר זמן רב מאז היא שתתה בפעם האחרונה. ואחרי ההתקלות בנהג המשוגע ההוא היא הרגישה חלשה יותר, החבורות נרפאו עד שהגיעה חזרה לתחנה. היא הרימה את הטלפון הקוי לידה וחייגה את מספר הבית של דודתה.
"בית משפחת קים, איך אוכל לעזור?" הקול המוכר של הבאטלור בבית דודתה היה מנחם.
"שלום, אוכל לדבר עם סו-יון בבקשה?" אמרה ונשענה לאחור בכיסא.
"בוודאי גבירתי,אקרא לה מיד." אמר המשרת והיא שמעה את צעדיו, אחרי כמה רגעים השפורפרת הורמה.
"שלום, מדברת סו-יון." קולה של דודתה היה צרוד במקצת, היא כנראה התעוררה כשהבטאלור קרא לה.
"הי דודה, זאת סוזוקי…"
"החלטת לקחת את השם של אימא שלך? נועז." אמרה דודתה, סוזוקי חייכה לעצמה.
"עבר כבר זמן מאז שאבא נפטר דודה, חשבתי שזה יהיה מהנכון לעשות זאת." אמרה והסתובבה בכיסא.
"האם תבואי לבקר בקרוב? לא ראינו אותך מאז שעברת לאיזור בו בני האנוש מתגוררים." אמרה סו-יון, סוזוקי גיחכה.
"בטח דודה, אני מתכננת לבוא מחר האמת." אמרה והביטה בשעון הקיר מעל לדלת, עוד פחות משעה עד שהשחר יעלה.
"מעולה! אני אדאג שיכינו עוד מקום בארוחה הראשונה לקראת בואך." אמרה סו-יון וסוזוקי יכלה לשמוע את השמחה בקולה.
"תקשיבי דודה, אני אצטרך לשתות כשאני אגיע." דממת אלחוט, היא יכלה לשמוע את דודתה שוקלת את האפשרויות.
"אחיין של הדוד שלך עובד עם כמה אצילים מאד מכובדים, אני אוכל לסדר משהו." אמרה סו-יון.
"תודה דודה, דיברת עם אמא שלי בזמן האחרון?" שאלה והתחילה לחפש את המפתחות שלה במגירה העליונה של השולחן המשרדי.
"האמת שלא בשבוע האחרון, את מכירה אותה… תמיד עסוקה במשהו. במיוחד כשבדיוק עברה עונת המונסונים בחזרה במולדת, היא בטוח משתגעת על הנזק בגינה." אמרה סו-יון וסוזוקי צחקה.
"נתראה מחר אג'ומה, אניונג." אמרה סוזוקי.
"אניונג, תיזהרי בסדר? אבא שלך היה הורג אותי אם היה קורה לך משהו." אמרה סו-יון וניתקה את השיחה, סוזוקי נשמה עמוקות והעיברה את ידיה בשיערה השחור והארוך.