אחוות הפגיון-ספר I; גילוי-פרק 18: פלישה

"העזרה שלי?" בריאן בדיוק סגר את דלת חדר השינה שלו, הוא התקשר לקרול מהמכונית וקיווה שאולי הפעם היא תענה לו. כשקול גברי ענה לשיחה הוא הרגיש איך המוח שלו מתחיל לעשות סיטואציות ותמונות שלא רצה לראות, את קרול שכובה באיזו סמטא או דירה עם גרון משוסע ובלי כל רכוש.
"כן." מי שענה לשיחה זיהה את עצמו כאנגר, לפתע נזכר בריאן ביום שבו ביקר את קרול. רק לפני כמה ימים, הוא נלחם באיש עצום שקרול קראה לו אנגר.
"אתה האיש ההוא, זה שקרול ברחה איתו." אמר בריאן וחיזק את אחיזתו במכשיר הפלאפון בידו.
"תקשיב, אין לי זמן עכשיו להסביר לך את כל מה שקורה. אני חייב לומר לך שקרול נחטפה, אני לא יודע בדיוק איפה היא אבל אני חייב את העזרה שלך." קולו של אנגר היה עצבני ובריאן הרגיש את שריריו מתכווצים ומתרפים עם כל צעד שלקח מסביב למיטתו.
"מה?!" הוא לא הצליח לעכל את מה ששמע, קרול… החברה הכי טובה שלו נחטפה. "איך אני יכול לסמוך עליך שאתה דובר אמת? שאתה לא זה שחטף אותה ושאני הולך לתוך מלכודת?" שאל בריאן ושמע אנחה בצד השני של הקו.
"אתה לא יכול, לפחות לא באופן מלא. אני רוצה שתפגוש אותי עם ירידת חמה בכתובת הבאה:" בריאן לקח במהירות עט ונייר מהשידה ליד מיטתו ושירבט בכתב מסורבל את הכתובת שאנגר הכתיב לו.
"רק אזהרה, אני הולך לבוא עם נשק. למקרה שאתה לא מי שאתה טוען שאתה." אמר בריאן ושמע קול צחוק מאנגר.
"אל תדאג שוטר, גם אני." השיחה נותקה ובריאן החליף במהירות בגדים, מכנסי ג'ינס נוחים לריצה וחולצה שחורה נקייה תפסו את מקומם של הבגדים שלבש. נעלי ריצה את נעלי המעצבים, הוא הצמיד את נידן האקדח לירך שלו והכניס מחסניות מלאות לכיסים שלו. הוא לקח את המפתחות לרכב שלו ואת הפלאפון ורץ מחוץ לדירה ובמורד המדרגות, הוא התניע את הרכב והתעצבן על המהירות של התנועה.
__________________________________________________________________
החושים של קרול חזרו לאט לאט לפעילות, היא הרגישה תנועה חלקה במהירות גבוהה. העיניים שלה סרבו להיפתח, עצירה פתאומית העירה את חוש השמיעה שלה. נהמה נמוכה של מנוע וחצץ ואבנים מתחת לגלגלי מכונית, היא הריחה את היער וריח מתוק של טלק.
"כאן מר. ק, כבה את המנוע." קול גברי נמוך נשמע קרוב אליה, קרוב מידי. היא ניסתה לזוז אך שריריה סרבו לשתף פעולה.
"אתה רוצה שאני אקח אותה?" שאל קול של נער, היא הרגישה את ראשה נופל הצידה ואז מישהו מרים אותה.
"לא, אני מסתדר. תפתח את הדלת לאסם, נניח אותה שם." רעש של חצץ מתחת לנעליים וחריקת עץ ומחאה של צירי דלת חלודים, צמרמורת עברה במורד גבה וזיעה קרה החלה לעטוף אותה.
"היא תתעורר בכל רגע תביא את אזיקי המתכת, לקשור אותה עם חבל לא יספיק." אמר הקול הגברי שוב, היא הרגישה משטח מתכת קר מתחת לגבה. רעש של אזיקים מימינה, יד עוברת על פניה וראשה מזיזה שיערות מאחורי אוזניה.
"עוד משהו סנסיי?" שאל שוב הנער, הגבר בטח נד בראשו כי היא שמעה קול צעדים מתרחקים ואז שקט. רק הנשימות שלה ושל הגבר משמאלה, היד עברה שוב בשיערה.
"אני הולך לצאת לכמה שעות, תשמור שהיא לא תעשה לנו בעיות מר. ק." אמר הגבר והיא שמעה את צעדיו מתרחקים ממנה.
"כן סנסיי." אמר הנער, הוא התקרב אליה והיא הרגישה את עיניו עוברות על גופה.
"הההה…" היא הצליחה בקושי להוציא קול מגרונה היבש, הנסיון העלוב גרם לנער לתפוס את פרק כף ידה. עיניה נפתחו לאיטן, הנער היה גבוה ושרירי. עיניו של הנער ריפרפו עליה והן היו מלאות ברוע, הוא חייך בזדוניות אליה.
"בוקר טוב, הייתה לך נסיעה טובה לכאן?" הנער גיחך וקרול ניסה לזוז ללא הצלחה. "סנסיי אמר לשמור עלייך, אז אני לא יכול לעשות לך כלום. לפחות לא משהו שהוא יראה, את לא תספרי לו מה קרה בנינו אם אני אבקש יפה נכון?" הנער צחק שוב והביט ישר לתוך עיניה המפוחדות.

הערפדה נראתה מבועטת, בדיוק מה שמארק רצה שתהיה. הוא הלך לכיוון צד האסם והרים סכין קטנה וחדה ממגש שעליו היו מונחים בקפידה סכינים רבים בכל הגדלים והצורות.
"תראי, אני לא הולך להרוג אותך, אסור לי בנתיים." הוא שיחק עם הסכין בין אבצעותיו והתקדם חזרה לאלונקת המתכת שעליו הייתה אזוקה הערפדה. היא פתחה את פיה בנסיון לדבר אך כל מה שיצא מגרונה היה קול חלוש ומעורר רחמים, מה שמארק כבר שנים לא הרגיש. "אל תדאגי," הוא ליטף את לחייה של הערפדה וראה דמעה יחידה מתגלגלת מעינה "אני הולך לטפל בך מאד טוב."
__________________________________________________________________
הדבר הכי טוב שיצא מלגייס את הנער הייתה המכונית שלו, היא זינקה במהירות עצומה על כביש האספלט שהוביל חזרה לכיוון העיר. מר. ל החביא את האקדח שלו מתחת למושב שלו ופנה לכיוון אזור הפרברים של העיר, הוא העלה את הטמפרטורה של מערכת החימום. הוא שנא את העובדה שהלב שלו לא פועם כמו פעם, האומגה מחליף את הלב שלך בחתיכה ממנו. הוא מזרים לך את הדם די גרוע, כך שכמעט תמיד היה לו קר. הוא אותת לפניה שלו, הוא קיווה שהנתונים שקיבל מהחטוף הקודם שלו היו נכונים. אם הוא צודק היום אמורה להיות התכנסות של מועצת העצולה של הערפדים כאן בווינווד, והכתובת הייתה כתובה ישר מולו על פיסת נייר שהצמיד ללוח המחוונים. הלילה החל לרדת באיטיות, כשהתנועה החלה להאט מר. ל קילל בשקט. מחסום תנועה, לפניו היו כמה רכבים שעצרו לבדיקה.
"ערב טוב אדוני," השוטרת עמדה ונשענה דרך החלון של המוסטאנג "רשיון ומסמכים." מר. ל הוציא את רשיון הנהיגה המזויף שלו ופתח את תא הכפפות לידו.
"אפשר לדעת מה קרה גברת…" מר. ל הביט בתג השם שנח על מדי השוטרת "סוזוקי." השוטרת סיימה לבחון את רשיון הנהיגה ולקחה את המסמכים.
"מצב של אישה נעדרת, נחטפה." מר. ל בלע רוק בשקט והביט קדימה, השוטרת מילמלה משהו לתוך הקשר שלה והושיטה את המסמכים חזרה. "אם תועיל לצאת מהרכב אדוני" השוטרת לקחה צעד אחורה ומר. ל יצא מהרכב.
"יש בעיה?" שאל וסגר את דלת מושב הנהג מאחוריו.
"ידיים על הרכב, פסק רגליים." השוטרת חיפשה עליו נשק "הרכב לא רשום עלייך, יש לך הסבר?" שאלה ומר. ל שמע קול אזיקים מרשרשים, הוא נשם עמוק וזרק את ראשו אחורה נוגח בפניה של השוטרת. הוא הסתובב במהירות ועם תנועה מהירה של רגליו הפיל אותה על פניה, הוא נכנס חזרה למכונית וזינק קדימה בשיא המהירות. הוא נתן מבט במראה האחורית וראה שאין ניידות שעוקבות אחריו, הוא פנה חדות ועצר בצל מתחת לעץ אלון גדול. הוא נשם עמוקות והמשיך לסוע לכיוון הכתובת, הוא חנה כמה בניינים לפני הכתובת. כל הרחוב היה מלא באחוזות פרטיות ענקיות, אנשים התרוצצו בפנים לקראת ארוחת הערב. עקבות השמש האחרונים נמחקו מאחורי האופק והלילה ירד רשמית, מר. ל כיבה את המנוע ויצא מהרכב. האוויר היה לח וחמים והרוח נשאה את הריח שלו בכיוון ממנו הוא בא למזלו, כך שלא יוכלו להבחין בריח הטלק שאפיין את הפיידרקסים. הוא התקדם בריצה קלה לאחורי הבניין, תריסי מתכת עלו ללילה ומאחוריהם התגלה חדר גדול. במרכזו היה פודיום עם מיקרופון ומסביבו עשרות של שולחנות ומושבים, על כל שולחן פרחים בצבעים שונים וקלפים מקופלים עם כיתוב עליהם. מר. ל התקרב יותר כשאנשים החלו להגיע ולהתיישב בשולחנות מסויימים ובמושבים הסבבו אותן.

"^אתה בטוח שאין לך אפשרות לא להגיע לישיבה אחי שלי, אתה כה עייף ותשוש." מריסה סידרה את שולי שמלתה והביטה באחיה, הוא לבש חליפה בצבעי המשפחה ממש כמו השמלה שלה. כחול בהיר כמו שמי היום בקיץ, הוא חייך למריסה.
"^אחותי יקירתי, אין אחד אשר יכול לעבוד לנצח." אמר תומאס, הוא הידק את העניבה שלו כך שהייתה צמודה לגרונו הדק.
"יש לי הרגשה רעה בנוגע לזה." אמרה והוא לקח את ידה בזרועו, הוא חייך אליה ושניהם יצאו מדלת האחוזה שלו. הם התגשמו מול בית האברטי, הכל נראה כרגיל. אנשי הנמאדל נכנסו פנימה והתיישבו במקומות המצויינים, חברי המשפחות המייסדות ישבו בשולחנות המיועדים להם שסומנו בכד פרחים בצבע המשפחה.
"אין מה לדאוג מריסה, יש כאן מספיק גברים כדי להגן עלינו מפני כל מה שיבוא." מריסה התיישבה ליד אחיה והביטה לעבר הפודיום שבו ינאם ראש האברטי, בזווית העין היא הבחינה במשהו שלא היה במקומו. נקבה כהת שיער שעמדה במדים לא אופייניים לאצולה, מכנסיים מוזרים וחולצה שהיתה צמודה לגופה. מריסה עיקמה גבה וחזרה לדבר עם הסובבים אותה, קולות השיחה התגברו עד שזכר מבוגר עלה לפודיום וכיחכח בגרונו.
"חבריי, אנחנו מתכנסים היום כדי לדון בבעית-"

אחד הערפדים החל לדבר, הוא לא ממש שמע אותו מבעד לחלון העבה. מר. ל הביט בישובים, הרבה ערפדים בחליפות מהודרות וערפדות בשמלות ארוכות ומרהיבות שהיו גורמות לכל נערה בנשף למות מקנאה.
'את לא שייכת ממש…' חשב מר. ל כשהבחין באחת מהערפדות עומדת ליד הכניסה, בלי שמלה ועם בגדים שראו ימים טובים יותר. שיערה החום היה אסוף בגומייה הדוקה לראשה ועיניה סרקו את החדר באופן מתמיד, לא דומה לשאר שפשוט הביטו על הנואם במרכז החדר. הוא התקדם לאורך הבניין עד שמצא דלת אחורית, הוא נכנס דרכה בשקט ושלף את האקדח מחגורתו. הוא הצטער על כך שלא לקח עוד נשקים איתו, סכין היה עדיף יותר מאקדח. כשהתהלך במסדרון שנכנס אליו הוא שמע רחש מימינו, הוא נצמד לקיר והביט בערפד יוצא מתוך חדר עם מגש בידו.
'המטבח…מצויין.' חשב לעצמו כשנכנס לחדר, מבלי שיבחינו בו הוא לקח סכין חדה מאחד הדלפקים והכניס את האקדח לרווח בין גבו למכנסי הג'ינס שלו.

"אני בטוח שהבעיה תטופל במהרה, ועכשיו לענייני פסטיבל סוף הקיץ." דבריו של הנואם שיעממו את אלנה עד מוות, למרות שגדלה רוב חייה בבית אצולה כל המנהגים היו מונוטוניים. היא לא התלוננה בחייה על אף אחד מה'חגים' האלו, זה לא היה באופי שלה. גם להיכנס מידי פעם לאיזו שמלה לא הייתה הבעיה, העניין היה לשבת בלא מעש כשכולם מנהלים שיחות חולין שהיא אף פעם לא הרגישה שייכת אליהם.
"את יכולה ללכת אלנה, אף אחד לא מכריח אותך להיות כאן." אמר אחיה בלחש, עם חליפה מחוייטת הוא נראה טוב למדי.
"זה לא רק בגלל אמא ואבא ושאני כאילו חלק מהאצולה, יכול להיות שיש סכנה בפגישות." אמרה אלנה והתיישבה מובסת ליד אחיה, הוא היה גבוה ממנה בהרבה וכנראה גם חזק יותר. למרות שהייתה באחווה ורק מכך הייתה חזקה יותר מרוב הערפדים, שיערו היה חום בהיר שגלש בגלים משיים לעורפו הבהיר. עיניו הסגלגלות הביטו ישר עליה, היא תמיד אהבה את העיניים שלו.
"אני לא הולך להתערב בענייני האחווה, אבל אני יכול להרגיש שזה לא הדבר היחיד שמטריד אותך." הוא חזר להביט בנואם, הוא החליק את ידו לימינו ולקח את המטה שלו בידו. הוא אף פעם לא אמר לה למה הוא משתמש במטה, היא פשוט ניחשה שזה היה מפיידרקס. אחרי שאביהם מת כשהייתה עוד ילדה צעירה הוא לקח את התפקיד של הג'ייליד, היא לא זוכרת הרבה מהתקופה ההיא.
"לא עכשיו אירה, לא המקום או הזמן." אמרה אלנה ושמה לב למישהו שנכנס מדלת המשרתים לאולם, רגעים אחדים לאחר מכן הוא התקדם לעבר הפודיום. ברגע שהזיז את ידו לגבו היא פעלה, היא סימסה במהירות לאנגר ושאר חברי האחווה ורצה לכיוון הפודיום, האדם כיוון אקדח לראשו של הנואם.
"בבקשה, אל תקומו בשבילי." אמר הפיידרקס, ריח הטלק עלה באוויר ככל שאלנה התקרבה מאחוריו. הוא הסתובב עם הערפד בנעילת ברזל סביב צווארו, הוא כיוון את האקדח לכיוונה של אלנה והיא עצרה במקומה.
"עזוב אותו יצור מתועב שכמותך!" אמרה אלנה וחשפה את ניביה לעבר היצור החיוור.
"ולוותר על קלף המיקוח שלי? לא תודה." אמר בחיוך "כולם שבו חזרה במקומותיכם בבקשה, יש לי משהו לומר לכולכם." אנשי הנמאדל התיישבו חזרה במקומותיהם אך אלנה נשארה עומדת במקומה, הפיידרקס המשיך לכוון אליה את האקדח.
"זאת האזהרה האחרונה שלך פיידרקס." סיננה אלנה בין שיניה החשוקות.
"מצטער, אבל לא." הוא ירה באקדח וכאב פילח את רגלה הימנית, אלנה צללה לאדמה ותפסה את הירך שלה. "עכשיו כשאתם מבינים שאני רציני לגבי זה בבקשה, אל תפריעו לי."
__________________________________________________________________
ההודעה שהגיעה למכשיר הפלאפון שללו גרמה לאנגר להתעצבן אפילו יותר, הוא התהלך בסלון במהירות עד שנשמעה דפיקה בדלת.
"לקח לך זמן." אמר אנגר כשפתח את הדלת לבן האנוש, בריאן חבש את כובע הפיליז האדום ובגדים נוחים ללחימה.
"קצת קשה למצוא את המקום הזה תודה רבה, עכשיו אני צריך פרטים לגבי מה הולך כאן!" דרש בריאן, אנגר ירד בצעדים מהירים למרתף. בריאן עקב אחריו לחדר החשוך, כמה נרות נדלקו בפינת החדר. אנגר הוציא כמה נשקים ואת הפגיונות שלו מהכספת, הוא לקח עוד כמה כוכבי הטלה והכניס אותם לכיס מכנסי העור שלו.
"מה שאני עומד לומר לך לא יהיה הגיוני ברמות ההבנה שלך, אבל אל דאגה. אתה הולך לשכוח שכל זה קרה אחרי שנסיים עם זה, תסמוך עליי."