אחוות הפגיון-ספר I; גילוי-פרק 17: זעזוע

"פשוט מדהים," קרול ואנגר התנשמו בכבדות, קרול בלעה רוק והסתובבה על צידה כדי לפנות לכיוונו. "זה פשוט מדהים." היא נשענה על הזרוע השמאלית שלה והעבירה את ידה בשיערו של אנגר, הוא הסתובב אליה גם וחייך אליה.
"אני מסכים," אמר אנגר וליטף את פניה, עיניה הירוקות עדיין בהקו. כל חלק בגוף שלה השתנה, העיניים והשיער נראים מלאי צבע. שריריה התחזקו מאד, הניבים שלה עכשיו התארכו וקצוותיהם התחדדו. "פשוט מדהים." חיוך התפשט על שפתיה שעכשיו נראו אדומות ומלאות יותר, אולי מהטרנספורמציה ואולי מכל הנשיקות שחלקו אחרי שהשתנתה.
"אני מקווה שלא הכאבתי לך," אמרה וליטפה עוד את שיערו "נשכתי אותך די חזק." הדאגה שלה אליו גרמה לו לצחוק, הוא אחד הערפדים החזקים ביותר. הוא אח באחוות הפגיון והערפד הטהור האחרון, והיא דואגת שהיא אולי הכאיבה לו.
"אני בסדר, וחוץ מזה ברוק של ערפדים יש אנזימים מיוחדים שעוזרים לפצעים להירפא מהר יותר." הוא לקח את הזרוע שלו והראה לה את הסימנים שהשאירה כששתתה בפעם הראשונה ממנו, היא הביטה בזרועו וכשהעביר את לשונו על הפצעים היא נדהמה. החורים התכווצו ועור החליף אותם, עור חדש ובריא.
"אני חוזרת, פשוט מדהים." הוא גיחך וחייך אליה, כשקמה לישיבה והזיזה את רגליה מעבר למיטה הוא גרם לעוד כמה נרות להידלק ברחבי החדר.
"לאן את הולכת?" שיערה הארוך כיסה חלק מגבה החשוף כשקמה, היא הלכה לכיוון השירותים.
"שום מקום בנתיים, אבל אני די רעבה." אמרה ונכנסה לשירותים, הוא קם בעצמו. קצת רעועה בגלל כל הדם שלקחה ממנו אבל הוא התייצב כמעט מיד, הוא חיפש את מכנסי העור שלו על רצפת החדר. הוא מישש את הדרך עם רגליו, העיניים שלו לא היו מספיקות. הוא הרים את מכנס העור לידיו ולבש אותו, כל החדר הריח מהזיקה שלו. ריח תבלינים כהים, טבק ופירות טרופיים, הריח שאפיין אותו. ועכשיו הוא היה עליה, על כל גופה ובתוכה הוא חשב. אין זכר שלא יבין את הרמז, כל אחד שפוי בראשו לא יעשה כלום לבת זוגתו של המלך. הוא שמע קול של מים פוגעים ברצפת המקלחת והתיישב על אחת הכורסאות בחדר הקטן, הוא ראה לידו את ספר הרות'לא של ראת'. הוא הרים אותו ופתח את הספר בעמוד הכתוב האחרון, רק לפני כמה ימים הוא ביקש עזרה מאלנה להוסיף את החלק האחרון על ראת'. הוא בקרוב יבקש ממנה לכתוב על קרול, בשפה העתיקה היה רשום כל מה שהיה צריך לדעת על ראת'. מהנתונים על הלידה שלו ועד לאופן המוות, אנגר סגר את הספר והניח אותו שוב היכן שמצא אותו. דמעות מילאו את עיניו, הוא נשם עמוקות וקם ממקומו. הוא רצה לפתוח חלון וקילל בשקט שנזכר שהוא במרתף. המים הפסיקו ואחרי כמה רגעים קרול יצאה מהאמבטיה, שיערה עדיין רטוב ומטפטף וגופה עטוף במגבת לבנה.
"הי." אמר בחיוך, היא חייכה חזרה והצמידה את המגבת לגופה.
"אין לי כאן בגדים נקיים או מברשת." אמרה והוא ציחקק לעצמו.
"את יכולה להשתמש במברשת שלי, ולדעתי את לא חייבת בגדים." הוא התקרב אליה והרגיש את כל גופו פועם, היא צחקה והתרחקה ממנו מעט.
"מאד מצחיק אנגר, אני ממש רעבה."
"אני אולי יכול לסדר את זה." אם כל צעד שעשה היא עשתה אחד משלה.
"אני עולה לחדר ואז הולכת למטבח, אני אראה אותך עוד מעט." אמרה, הוא נתן לידיו ליפול לצידי גופו ופינה לה את הדרך.
"אני רק מזהיר אותך שבוקר, אני לא בטוח אם את יכולה לצאת לשמש." אמר והיא הינהנה.
"אז בוא נבדוק." אמרה והתקדמה למדרגות כשהוא נכנס עמוק יותר לחדר כדי שהאור לא יפגע בו, היא עלתה לאיטה ופתחה את הדלת. האור החמים של בוקר מאוחר העיר אותה ואת חלק מהחדר מאחוריה.
"הכל טוב?" שאל אנגר כשראה את האור בחדרו, הוא קילל בשקט כשראה את משקפי השמש שלו עדיין מונחים על השידה ליד המיטה.
"מעולה, אני כבר אחזור." אמרה והוא שמע את צעדיה הקלילים ואז את סגירת הדלת, הוא נתן לחושיו להתחדד וחש את ההולך בבית. פריץ היה בחדרה של קרול וסידר את המיטה, הוא מיהר לצאת כשהיא נכנסה ועבר לנקות את חדר הפנאי שפנה ליער. חלחלה וצמרמורת עברו במורד גבו כשחש שיש עוד מישהו בשטח הבית, שני פיידרקסים." הוא התחיל לנשום במהירות ורץ במעלה המדרגות, הוא פתח את הדלת וחריץ קטן של אור הסתנן פנימה. הוא זעק וסגר את הדלת בחבטה כשהאור נגע בידו, הכוויה נעלמה כמה רגעים לאחר מכן אבל הוא דפק עדיין על הדלת בחוזקה וקרא בשמה של קרול.
__________________________________________________________________
"עכשיו, קדימה." מר. ל יצא מהרכב ומתח את גפיו, לשבת ולהתבונן בבית הזה במשך שעות לא היה נחמד במיוחד. כשראה תזוזה בקומה הראשונה ורמז של שיער אדמוני הוא חייך לעצמו, הוא פסע יחד עם מר. ק לעבר הדלת הראשית. מארק בעט בדלת והעיף אותה בחוזקה פנימה, קול של צלחת נשברת מימינה הפנתה את ראשם לנקבה הערפדית שעמדה שם.
"קרול!!" זעקות של קול גברי נשמעו בבית ומר. ל זינק להמשך הבית כשמארק זינק לעבר הנקבה.
"אנגר!" זעקה הנקבה, היא רצה מעבר למארק ולכיוון דלת שהובילה למטה. מארק תפס את זרועה וסובב אותה לצד, הנקבה נפלה בחבטה לרצפת העץ.
"הכל טוב ערפדה, הכל טוב." אמר מארק ותפס אותה ממותניה, הוא גרר אותה החוצה ומר. ל הצטרף אליו.
"תעלף אותה, אני לא רוצה שהיא צעשה לנו בעיות בדרך לשם." אמר מר. ל ומארק חבט בראשה של הנקבה, הוא הכניס אותה למושב האחורי של המוסטאנג ונכנס לתא הנהג. מר.ל הוציא מתא המטען את אחד התיקים שלו, בפנים היו כמה מזרקים ובקבוקונים עם נוזל שקוף וסמיך מעט בתוכם. הוא פתח את העטיפה הסטרילית של אחד המזרקים ושאב לתוכו קצת מהנוזל באחד הבקבוקונים, הוא סגר את תא המטען ונכנס למושב האחורי.
"מה אתה עושה?" שאל מארק כשהתניע את הרכב והחל לנוע קדימה, מר. ל חיפש את אחד הורידים על זרועותיה של הנקבה והכניס את המזרק פנימה. הוא לחץ על הבוכנה והביט על הנוזל נכנס לגופה.
"רק דואג שהיא לא תתעורר בזמן הקרוב." אמר מר. ל ופתח את החלון לידו, הוא זרק את המזרק וחגר את עצמו למקום, הוא הזיז את ראשה של הנקבה כך שנראה כאילו נשענה על ברכיו ונרדמה. "קדימה, בוא נחזור."
__________________________________________________________________
בריאן טופף על ההגה של המכונית שלו לקצב השיר ברדיו, הוא הביט במראה האחורית ואז המשיך לסוע כשהאור ברמזור התחלף. הוא שרק את המנגינה הנעימה ופנה לכיוון הפנינה השחורה, למרות שעוד לא היה צהריים הוא החנה את המכונית לפני הבר ונכנס. רק כמה אנשים, הוא התיישב על שרפרף גבוה ליד הבר והביט מסביב. ביום המקום נראה אחרת, הכמות המזערית של אנשים נותן לרצפת העץ השחוקה ולקישוטים התלויים על הקיר מקום. כל הבר כפי שבריאן יכל לראות היה מעוצב בסגנון חדשני, רצפת העץ המבריקה היה הדבר היחיד שנראה ישן יותר מכל דבר אחר בבר.
"מה אפשר להביא לך?" בריאן סובב את ראשו למשמע קולה של אישה מאחורי הבר, היא חייכה "בוץ', מה שלומך? מה אתה עושה כאן כל כך מוקדם ביום?" הברמנית חייכה אליו כשזיהתה אותו, למרות שלא עבדה כאן זמן רב כבר זיהתה את רוב עובדי התחנה ממול.
"הי לוסי, אני בחופשה ואני צריך לפגוש כאן מישהי בעוד כמה שעות. חשבתי להרוג כמה אם קצת אלכוהול איכותי, מה יש לך להציע?" שאל וחייך אל האישה, שיערה החום היה אסוף בקוקו גבוה ופניה מכוסים בשכבות של איפור. היא חייכה והוציאה תפריט ממתחת לבר, הסינר השחור כיסה את קדמת החולצה האפורה שלה. היא הושיטה לו את התפריט והעבירה כמה כוסות ממדף מאחוריה למתחת לבר, מתכוננת לשעת העומס של הצהריים כנראה.
"הקדמת," קולה של סוזוקי מהכניסה לבר הרים את ראשו של בריאן. "אהבתי מאד." אמרה בחיוך והתיישבה לידו.
"מה אפשר להביא לך?" שאלה לוסי, היא לא זיהתה את סוזוקי.
"קפה עם חלב ושני סוכר." אמרה בחיוך ולוסי הסתובבה כדי להתעסק עם מכונת הקפה מאחוריה, בריאן הניח את התפריט על הדלפק מולו וסובב את צווארו לסוזוקי.
"נחמד לראות אותך." אמר בריאן, סוזוקי הייתה לבושה בבגדים אזרחיים אבל התג שלה היה תלוי על החגורה שלה בדיוק כמו האקדח שלה.
"גם אותך, כמו שאמרתי לך בהודעה אני יודעת איך למצוא את קרול." אמרה, הוא אהב שירדה ישר לעניין ולא הסתובבה במעגלים לפני שהגיעה לפואנטה.
"ואני מאד רוצה לדעת מה זה יקח כדי שתספרי לי." אמר בחיוך, לוסי הגישה לסוזוקי את הקפה ובריאן בחן אותה לוגמת ממנו ונתנת הינהון תודה ללוסי.
"אני אגיד חלך כאן ועכשיו איך, אני לא צריכה ממך כלום." אמרה סוזוקי, בריאן הרים גבה בספק.
"אני יותר מידי זמן בכוח כדי להאמין לזה." אמר וסוזוקי הניחה את הכוס שלה חזרה על הדלפק.
"אני מצטערת שהעבודה פגעה באמון שלך ככה, אין לי שום מניע נסתר בוץ'." היא הביטה ישר לתוך עיניו, עיניה החומות חודרות עמוק פנימה.
"גם אני, אבל לעבוד כל כך הרבה זמן עם רוצחים ומוות גורם לבן אדם לאבד חלק מעצמו." אמר בריאן. "לוסי, תביאי לי קפה עם קצת אייריש קרים." אמר ולוסי הנהנה.
"קצת מוקדם לזה לא?" שאלה סוזוקי.
"זה לא כאילו יש לי עבודה לחזור אליה." אמר בריאן, סוזוקי לגמה עוד מהקפה שלה.
"הנה, תרצו משהו לאכול אולי?" לוסי הניחה את הקפה של בריאן מולו יחד עם שתי מפיות, אחת לו ואחת לסוזוקי.
"לא תודה, בריאן?" שאלה סוזוקי והניחה את הכוס שלה על המפית.
"אולי מאוחר יותר לוסי." אמר בריאן וחזר לפנות סוזוקי אחרי שהרים את כוס הקפה שלו, קול של פלאפון רוטט נשמע מכי המכנס של סוזוקי. היא פתחה את המכשיר וכיווצה את גבותיה אחרי שקראה את ההודעה, היא הכניסה את המכשיר חזרה לכיס והביטה בבריאן.
"אז… קיבלתי קצת מידע מחבר ישן שלי, הוא אמר לי שיש לו איך למצוא את קרול." אמרה סוזוקי ובריאן לגם מהקפה שלו, האייריש קרים גרם לו להיות מתקתק אבל עם קצת קיק בסוף.
"את יודעת איפה אני אוכל למצוא אותה?" שאל והניח את הכוס שלו על המפית שלו גם כן, היא נדה בראשה.
"הוא מצא קצת עקבות והוא מנסה לפחת ולראות מה הוא מוצא, בנתיים אני מציעה לך לנסות לתקשר איתה עוד פעם." אמרה סוזוקי והוציאה מהכיס שלה כמה שטרות שהניחה על הדלפק.
"זה כל מה שיש לך בשבילי? כמה עצות שכבר ניסיתי וחבר שלך שאולי מצא משהו?" שאל בריאן והרגיש איך שאגרופיו מתקמצים מכעס.
"אני מצטערת, אבל אני חייבת למהר." אמרה סוזוקי ויצאה מהבר לכיוון התחנה, בריאן חבט בדלפק וקילל לעצמו.
__________________________________________________________________
אנגר צעד הלוך ושוב מול הדלת, אגרופיו קמוצים וכל גופו רועד. הוא שלח את החושים שלו שוב לתוך הבית, פריץ עדיין היה מעולף בחדר הפנאי ושני הפיידרקסים וקרול היו רחוקים כבר. הוא קרס נגד הקיר והחליק במורדו לישיבה, ראשו בין ידיו. רק כמה שעות אחרי השינוי שלה וכבר היא נחטפה ונלקחה ממנו, הוא הרגיש חסר עונים ומיותר. הוא נזכר ביום הארור ההוא, היום שבו אביו ואימו מתו.

"^תישאר כאן בן, ואל תזוז!" אביו של אנגר פתח דלת סתרים ברצפת העץ של ביתם בארץ הישנה, הוא דחף את אנגר פנימה. עוד צעיר ורק כמה ימים עברו מאז השינוי שלו, הוא נדחק פנימה יחד עם כמה מהבאטלורים שלהם. הוא השאיר את הדלת פתוחה כאשר זינק לחפש את אימו של אנגר, קולות של צעדים מהירים נשמעו מהקומה למעלה. צעקה של נקבה קרעה את האוויר ואז זעקת קרב של גבר, אנגר זיהה את קולו של אביו כאשר זעק. צמרמורת עברה בגבו ואחד הבאטלורים סגר את הדלת ונעל אותה מבפנים, החדר הנסתר היה עשוי מאבן ומתכת חסינת אש. כשקולות הקרב פסקו ניסה אנגר לפלס את דרכו החוצה, כשפתח סוף סוף את הדלת ראה את חורבות ביתו. ערימות מעלות עשן של עץ חרוך אבן ומתכת, גופות של פיידרקסים וערפדים מוטלות בכל עבר. גם עם ראייתו מנעה ממנו לראות את הזוועות באופן ברור הוא יחל להריח, לשמוע, לחוש את עוצמת האסון. הוא נתקל במשהו על האדמה וכשהביט מטה ראה את המדליון של אביו, שרשרת זהב כבדה אשר עברה בדורות של המלוכה. עיניו התמלאו דמעות והוא נפל על ברכיו מול גופתו החרוכה של אביו, גרונו סרב להוציא קול כאשר פתח את פיו. בידיים רועדות ורגישות הוא הרים את מדליון הזהב, הוא ענד את השרשרת על צווארו ועצם את עיניו.

אנגר הרגיש דמעה מתגלגלת על לחיו, הוא ניגב את פניו עם זרועו וקם ממקומו. עדיין היה אור בחוץ אבל הוא היה נחוש בדעתו למצוא את קרול, הוא לא יאבד עוד אנשים החשובים לו. כשפלאפון צילצל הוא רץ לשידה שעליו היה מונח, זה היה המכשיר של קרול ועליו היה כתוב שם שאנגר לא הצליח לפענח.
"הלו?" הוא ענה לשיחה, קולו יציב למרות הזעזוע.
"מי זה?" קולו של גבר בקע מהמכשיר, אנגר נזכר בחבר של קרול. בן האנוש עם התספורת הקצרה, הוא היה שוטר אנושי.
"אתה בריאן נכון? החבר של קרול?" שאל אנגר וקיבל הרבה כלום לאוזן שלו. "תענה לי!" צעק לתוך המכשיר.
"כן, אני בריאן. מי אתה ואיך אתה יודע מי אני? ומה עשית לקרול??!" עכשיו היה תורו של בן האנוש לצעוק עליו, אנגר חיזק את אחיזתו במכשיר עד ששמע קול חריקה של מתכת מתעקמת.
"אני אנגר, ואני צריך את העזרה שלך."