אחוות הפגיון-ספר I; גילוי-פרק 14: הבטחות

"היית בחוץ הרבה זמן," קולה של קרול נישא במסדרון הקצר לאזנו של אנגר, הוא סגר את דלת הכניסה בשקט ונכנס לחדר. "קרה משהו?" שאלה, לילי ישבה בחיקה ובידיה היה ספר יחיד.
"לא, הכל בסדר." אמר אנגר ונעמד מולה, לילי קפצה לרגליה כשקרול קמה.
"אתה נראה מוטרד…" קרול החזירה את הספר שקראה למקומו, רגליה היחפות חורקות על הפרקט המבריק.
"אני מבטיח לך שהכל בסדר, הלילה עוד צעיר…" אמר אנגר ושיפשף את עורפו "את רוצה לעשות משהו?" שאל וקרול חייכה אליו, עיניה הירוקות ברקו באור הצהבהב מהמנורה לידה.
"אני קצת עייפה האמת, אני אלך לישון." אמרה ועברה לידו בדרכה אל חדרה, הוא הביט בה כשעצרה ליד הדלת כשהיא מחזיקה את הידית.
"מה קרה?" שאל והביט בה דרך עדשות המשקפיים הכהים שלו.
"יש לי עוד שאלה אחת…" אמרה והביטה לעיניו "אמרת שאתה תחפש לי טאליס, אחרי ההיקשרות שלך אליי… אתה עדיין ממשיך?" שאלה, אנגר הרגיש את אגרופיו נקמצים ואת גופו מתקשח. כל האינסטינקטים שלו אמרו לו ללכת ישר אליה ולהראות לה שהיא שלו ורק שלו לנצח, הוא רצה להראות לה כמה הוא רוצה להיות איתה לנצח. הוא עמד שם כמו נער מאוהב בתיכון, מחכה כדי שתאמר לו מה לעשות. הוא נשם עמוקות והתכונן לומר לה את האמת, הגיע לה לדעת.
"כן," ההבעה על פניה של קרול וריח האכזבה באוויר שרפו כמו חומצה בליבו, הוא זינק אליה ועצר מבעדה להיכנס לחדרה "לא אם תגידי לי להפסיק!" אמר והיא הביטה בו "אני די בטוח שאם תגידי ללב שלי להפסיק לפעום הוא יקשיב לך, אני אעשה הכל למענך אין סרלם." אמר וחיוך זעיר התפשט על פניה והעביר בו תחושת חמימות שהתפזרה מהחזה שלו לכל גפיו.
"לילה טוב אנגר." אמרה וסגרה את הדלת בניהם, אנגר נאנח וירד למטה לחדרו. הוא לקח את הפלאפון שלו מהשידה והכניס את המספר שזכר כבר בעל פה, הוא הצמיד את המכשיר לאוזנו ונשם בכבדות.
"כן?" קולו של אפאום עבר בקו, קולו צרוד במקצת.
"אני רוצה להילחם, אתה יכול לבוא?" שאל אנגר, קול חריקה של רצפת עץ נשמעה וגניחה קלה מפיו של אפאום.
"אני מיד במקום." אמר אפאום, האנגלית השבורה של אפאום לא הפריעה לאנגר. הוא נזכר כמה היה לו קשה להתרגל כשעבר מהארץ הישנה לכאן, הוא לא שפט אף אחד על החסרונות שלו. הדפיקה על הדלת הגיעה כשסגר את נידן העור בהצלבה על חזהו, הוא עלה במהירות במדרגות ופתח לאפאום את הדלת.
"אתה צריך משהו מלמטה?" שאל אנגר והוציא את הפגיונות שלו מהכספת, הוא הכניס אותם למקומם על החזה שלו עם הניצבים פונים מטה.
"אני אקח בעצמי." אפאום בחר בשוט מתכת בעל תשעה מקטעים, הוא ליפף את השוט סביב זרועו הימנית כך שנראה כשרשרת ממתכת.
"אנחנו הולכים לדאונטאון, הרבה חטיפות מתרחשות בזמן האחרון ואני בטוח ששם הפיידרקסים מחפשים קורבנות." אמר אנגר כשסיימו להתחמש, שניהם יצאו מהבית והתגשמו בסמטא ליד הבר של רייג'.
__________________________________________________________________
"הלו?" הטלפון הקוי של בריאן צילצל לעיתים כל כך רחוקות עד שהוא שכח שהמנגינה שצילצלה הייתה של מוצארט.
"בריאן?" קולה הרך של קרול גרם לכל המערכות שלו להתעורר, הוא התיישר מיד במיטתו ונתן לשמיכה הדקה ליפול לחיקו.
"קרול!" אמר ושיפשף את עיניו "את התקשרת!"
"אמרתי שאני אתקשר, תקשיב אני צריכה לדבר איתך." אמרה והוא הביט לעבר השעון הדיגיטלי שעמד על השידה שלו.
"אנחנו יכולים להיפגש בפנינה השחורה, תני לי רבע שעה ואני שם." אמר והביט לעבר דלת החדר הפתוחה.
"לא… אני לא חושבת שאני יכולה להיפגש איתך…" ההפסקה שעשתה גרמה לליבו להחסיר פעימה "אני לא חושבת שנוכל להיפגש עוד לעולם." האוויר יצא לחלוטין מראותיו והוא קם במהירות מהמיטה, זורק את השמיכה לאלוהים יודע איפה וצועד הלוך ושוב ליד מיטתו.
"זה הבחור ההוא שהיה איתך? אני נשבע שאם הוא סיבך אותך במשהו אני אהרוג אותו!" אמר בריאן ותפס בחוזקה את שפורפרת הטלפון.
"זה לא זה בריאן… אני מבטיחה שזה לא הוא. אני… אני לא בטוחה שאני יכולה לומר לך למה." אמרה.
"את יודעת שאת יכולה לומר לי הכל." בריאן התיישב על מיטתו והעביר את ידו על התספורת הצבאית הקצרה שלו, המחשבה על כך שלא יוכל לראות יותר לעולם את קרול העבירה בו בחילה וכעס.
"אני… אני אפילו לא מבינה את זה לגמרי בעצמי." אמרה והוא נשם קלילות, נותן לה את הזמן לדבר. "אני חושבת שכדאי שתדבר עם כמה אנשים שהכרתי, אני אנסה לסדר פגישה בניכם. זה יעזור לך יותר להתמודד עם זה, אני חושבת לפחות." אמרה קרול והוא פלט אוויר באנקה.
"קרול…" הוא שיפשף את עיניו והביט מחוץ לחלון החדר שלו, הנוף של אורות העיר תמיד הדהים אותו כשהיה צעיר. עכשיו הוא התגעגע לשקט ולחושך בביתו הקודם, הוא חשב לכמה רגעים. "בסדר, אני אפגש עם הבחור ההוא." אמר ונשכב על גבו לרוחב המיטה.
"מעולה, אני אנסה לסדר את זה ואדבר איתך." קולה היה עדין ומתוק.
"אני לא יכול לחכות." אמר והיא ציחקקה, הצליל הזכיר לו פעמוני רוח שהיו תלויים במרפסת ביתו הקודם.
"נתראה." אמרה וניתקה את השיחה, הוא שכב לעוד כמה רגעים. הלילה היה עוד צעיר, רק אחת עשרה בלילה. הוא החליט לרדת לבר, לא יזיק לו לשתות קצת.
__________________________________________________________________
"שניים באים משמאל, בתוך הסמטא." אמר אפאום, אנגר העלה מסביבם ערפל כשנכנסו לסמטא.
"זה מה שרציתי." אמר אנגר וחייך בזדוניות, אפאום גרם לשני שיכפולים שלו להופיע.
"^הימיני שלי." אמר אפאום ושיחרר את השוט מזרועו מחזיק אותו בידו השמאלית, אנגר שלף את אחד הפגיונות שלו והחזיק אותו בכף ידו הימנית.
"מה שתרצה," אמר "הי!" צעק לפיידרקסים שהסתובבו וישר רצו לעברם.
"מאד נחמד," שני השיכפולים שלו עשו בדיוק כמותו ורצו לעבר הפיידרקס הימני "תהנה." צעק לאנגר כשהחל לרוץ יחד איתו. הפיידרקס השמאלי זינק לעבר אחד השיכפולים של אפאום ומעד קדימה, אפאום שלח את שוט המתכת שלו לרגל של היצור ומשך בחוזקה. הפיידרקס נפל על פניו וזעק בכאב, אפאום בא לסובב אותו כאשר הוא קיבל בעיטה לחזהו. האוויר נפלט מראותיו בקול והוא מעד אחורה מנססה לשאוף אוויר, הפיידרקס שיחרר את רגלו ונעמד מול אפאום.
,פחות חזק ממה שחשבת הא?" שאל הפיידרקס, אפאום נעלם והופיע מיד מאחוריו.
"אבל עדיין יותר חכם." אמר לתוך אוזנו של הפיידרקס, הוא תקע את אחד הפגיונות שלו בין החוליות של הפיידרקס. הוא נפל על ברכיו והתמוטט קדימה על פניו, אפאום פנה לעבר אנגר. הוא התאבק עם הפיידרקס שתקף אותו, הפגיון שהיה בידו היה זרוק כמה פסיעות ממנו. אנגר דחף את הפיידרקס מעליו וקם במהירות שולף את הפגיון השני, היצור הסתובב לעברו והפגיון נתקע במרכז החזה שלו. הפיידרקס נפל על ברכיו ונעלם בפיצוץ של אור לבן, משאיר רק סימני חריכה על המדרכה אחריו.
"הכל טוב חבר?" שאל אנגר את אפאום, הוא התקדם לעבר הפיידרקס המשותק כשאפאום נשען על ברכיו וניסה להסדיר את נשימתו.
"כן, רק הייתי צריך לנשום מעט." אמר והמבטא שלו גרם למשפט להישמע מוזר.
"אתה רוצה שנעצור לקצת זמן?" שאל אנגר ושלף את הפגיון של אפאום מהגב של הפיידרקס, הוא תקע את הלהב בחזה של היצור והסיט את המבט. כמו חברו הוא נעלם בפיצוץ של אור והפגיון נחת על המדרכה, הוא החזיר את הפגיון לאפאום והרים את שלו מחזיר אותם למקומם על חזהו.
"לא, בוא נמשיך. אלה לא האחרונים, אני בסדר." אמר אפאום והתקדם לעבר אנגר, אנגר טפח על שכמו של אפאום והוריד את הערפל מסביבם.

"אתה רואה מר. פ? אלה היו שני אחים באחוות הפגיון, הם קוראים לעצמם 'מגני הערפדים'." מר. ל ישב במושב הנהג של המוסטאנג השחורה של מארק, מארק ישב לידו ונראה מרותק.
"הם חזקים." אמר מארק ומר. ל הינהן.
"הם באמת חזקים, אבל יש רק מעט מהם בימים אלו." אמר מר. ל והדליק את האורות הקדמיים של המכונית, הוא נסע מחוץ לסמטא ועמוק יותר לתוך העיר.
"לאן עכשיו מר. ל?" שאל מארק, מר. ל אותת לפנייה שמאלה שלו ונכנס לתוך בניין העסקים מולם.
"חלק מהערפדים לא רגישים לאור כמו אחרים, אחרי שנים של מחקר גיליתי כי אלו שיש בהם פחות דם ערפדי הסיכויים שיהיו חסינים לפגיעה מהשמש גבוהים יותר." אמר מר. ל והחנה את המכונית בחניון תת קרקעי.
"גיליתי לא מזמן ערפדה חצי אנושית שעובדת כאן, לפי מה שאני מבין היא כמעט תמיד יוצאת בשעות האלה מהעבודה." אמר ויצא מהרכב, מארק יצא בעקבותיו ורץ כדי להדביק את המרחק.
"אתה הולך להראות לי שיטות חקירה סנסיי?" שאל מארק, מר. ל חייך והינהן.
"אם תתפוס אותה אני אתן לך אפילו לנסות." אמר מר. ל ומארק הגביר את קצב ההליכה שלו.
"מצויין." הקול הזדוני של מארק היה מעלה צמרמורת בגבו של כל אחד ששמע אותו, הנער היה אכזרי יותר ממה שמר. ל חשב. הוא גילה שכבר מגיל צעיר היה מארק מתעלל בחיות קטנות ואף הרג פעם חתול רחוב כי התחשק לו, הדחף הרצחני היה מעולה בתחום העבודה שלהם.
"אני מתנצלת, היא לא עובדת כאן יותר." המזכירה בכניסה למבואה הייתה אישה רזה עם שיער מחומצן וציפורניים מלאכותיות, היא תיקתקה כמה דברים במחשב מולה.
"כמה חבל, יש לי דרך להשיג אותה?" שאל מר. ל והצמיד את מארק אליו. "באנו כל הדרך מחוץ לפנסילבניה לראות אותה, האחיין שלה ממש התגעגע." אמר וטפח את כתפו של מארק.
"היא גרה לא רחוק," קול זקן נשמע מאחוריהם, זה היה השוער לבניין. אדם זקן עם פנים חביבות "כמה בלוקים למערב האמת." אמר, מר. ל חייך.
"תודה לך, אני קיבלתי כתובת לא נכונה ונזכרתי שהיא עובדת כאן." אמר ויצא מהבניין בשקט יחד עם מארק.
"תמיד אוהב לעזור, היא גם אמרה שהיא צריכה להיות עם המשפחה שלה שהיא באה לקחת את הדברים לפני כמה זמן." אמר האדם.
"אני אמסור לה דרישת שלום בשמך." אמר מר. ל והמשיך ללכת במורד הרחוב "זה לא תמיד יהיה כל כך קר מר. פ, לא תמיד יהיו אנשים מוכנים לנדב מידע." המשיך והלך בקצב מהיר.
"מובן מר. ל, אני לומד מהר." אמר מארק והלך לצידו, הם הגיעו לבניין שציין השוער ומארק התקדם קרוב יותר.
"היא לא בבית מר. פ, אל תבזבז אנרגיה." אמר מר. ל והביט על החלון לבית שלה, התריסים היו מוגפים ולא היתה מכונית בחניה.
"לאזעזל, נחכה כאן?" שאל מארק.
"אני לא חושב שהיא תחזור בקרוב…" אמר מר. ל וחזר על עקבותיו.
__________________________________________________________________
קרול התהפכה שוב במיטתה, היא לא הצליחה להירדם. היא לא ידעה אם זאת העובדה שאנגר לא לידה או אם היא תראה עוד פעם את האנשים מחייה הקודמים, משהו העסיק את המוח שלה והיא לא התליחה להירגע. היא קמה ממקומה ונכנסה לשירותים, האריחים בצבע קרם הוארו באור חמים מהתקרה, החלוק על גופה היה בצבע אפרפר והמשי החליק על כל גופה. היא הביטה על השתקפותה המותשת במראה, שיערה היה מבולגן וקצוות סוררות ממנו פנו למקומות שונים. היא לקחה את המסרק שהביאה מביתה, בהברשות קלות והיא סירקה את שיערה לצורתו הטבעית. כשגלש בגלים קלים על כתפיה היא הביטה על פניה, לחיים שקועות מעט ועיגולים שחורים שמתחילים להיווצר מתחת לעיניה. השינה חמקה ממנה כשלא הייתה לידו, זה היה משוגע לגמרי. ליד אנגר היא הרגישה כל כך בטוחה, היא הרגישה שלא יקרה דבר רע. היא חזרה לתוך החדר והתיישבה על המיטה, היא העבירה את אצבעותיה הדקות על לחייה. היא העבירה כך זמן שנמשך נצח, מלטפת את היכן שנגע בה. לחיים, שפתיים, אף. היא חזרה למציאות והביטה בשעון שהיה תלוי על הקיר מולה, השעה הייתה כבר שתיים בלילה.
"כשאת מרוכזת את נוטה למלמל," קולו של אנגר מכניסת החדר שלה הבהיל אותה וגרם לליבה לקפוץ "ידעת את זה?" שאל והיא הביטה בו, מחזיקה את ידה קרוב לחזה שפעם בחוזקה. אנגר גיחך ושילב את ידיו על חזהו הרחב, הוא הביט מסביב לחדר שלה. מאחורי העדשות הכהות הכל נראה קודר יותר, הכל חוץ ממנה.
"כמה זמן אתה עומד שם?" שאלה וקמה אליו, הוא נשען על מסגרת הדלת וחייך.
"עברת פעמיים על האף ושלוש על הלחי." אמר והמשיך לחייך, קרול הורידה את מבטה לרצפה והרגישה שהיא מסמיקה.
"ולמה אתה כל כך זחוח בגלל זה?" שאלה והביטה בו שוב.
"כי חשבת עליי." אמר בחיוך חושף שיניים, קרול התיישבה חזרה על המיטה שלה.
"כאילו אתה לא חושב על זה…" מילמלה לעצמה, הוא ציחקק ונכנס לחדר הקטן.
"אני אשקר אם אני אומר שאני לא חושב עלייך, אבל שנינו יודעים שזה לא בסדר מאיתנו-"
"למה זה לא בסדר?" שאלה קרול וקטעה את דבריו של אנגר. "למה מה שאנחנו עושים הוא לא מוסרי? שנינו מבוגרים, שנינו מסכימים, ושנינו באופן ברור רוצים את זה." אמרה והפנתה את מבטה לרצפה שוב.
"זה יותר מסובך מזה קרול, כבר עברנו על זה." אמר והתיישב לידה, המזרון חרק במחאה למשקלו הכבד.
"אני מבינה את זה… אבל אתה לא יכול להגיד לי שהבטן שלך לא אומרת שזה אמור להיות." אמרה ופנתה אליו.
"בוא לא נתווכח על זה עכשיו קרול, אני מבטיח לך שהכל יסתדר, אני אעשה הכל." אמר והיא הינהנה בשקט, הוא קם מהמיטה שלה והושיט לה את ידו.
"מה אתה עושה?" שאלה כשהקים אותה והוביל אותה למטה לחדרו, הוא הוריד את חולצתו וכרע על ברכיו למולה.
"^אני נשבע בזאת מול הבתולה ואהובתי שלי שאני אשאר לנצח לצידה ואגן עליה מכל פגע בידי אוייבינו." השפה העתיקה עברה במהירות על שפתיו והוא לקח את אחד הפגיונות שהיו בקרבתו וחרץ חתך ארוך לאורך הזרוע שלו.
"מה אתה עושה?!" צעקה קרול ונפלה על ברכיה אוספת את החולצה שלו ומצמידה אותה לפצע.
"מראה לך כמה את חשובה לי אין סרלם, אני נשבעתי להיות איתך תמיד. זו אחת מכמה שבועות שזכר נשבע כאשר הוא לוקח וורבי אחת לכל חייו, אני נשבע שאת תהיי שלי." אמר אנגר והביט עמוקות לתוך עיניה של קרול, הוא לקח מידה את החולצה שהצמידה לפצע והיא הורידה את משקפי השמש מעיניו. אישוניו התרגלו לאור העמום של הנרות שהיו דלוקים מסביבם ונראו כנקודות שחורות קטנות ברקע הכתום הרך, קרול לקחה את פניו בידיה.
"אני מאמינה לך אנגר, אתה לא צריך להישבי לי." הם חייכו אחד לשני והוא חיבק אותה בחוזקה אליו, הוא נשם את הריח שלה אליו. היא הרגישה את החום שלו מקיף אותה שוב, אבל הפעם יותר ממקודם. כאילו החום חודר לתוך גופה ומציף אותה, גם כשהתרחקה ממנו הרגישה זאת. כאילו בערה מבפנים, הראייה שלה התחדדה והתערפלה בפתאומיות והיא הרגישה סחרחורת.
"קרול?" שאל אנגר ותפס את ידיה כדי לייצב אותה.
"אני…" כאב חד פילח את כל גופה, היא זעקה בקול ואנגר נתקף חרדה. "אנגר, תעזור לי…" היא לחשה בין התקפי כאבים אדירים.
"זה השינוי אין סרלם, הוא כואב בהתחלה… אבל אני מבטיח שזה שווה את זה." הוא הרים את גופה הדואב והניח אותה על סדיני הסטן הכחולים.
"תבטיח לי שלא תעזוב…" אמרה בשיניים חשוקות ועיניים עצומות בחוזקה.
"אני מבטיח קרול, אני כאן…"