אחוות הפגיון-ספר I; גילוי-פרק 12: נבחרות

"אז לפני שעברת לווינווד גרת בניו-יורק?" שאל בראן ועבר לנתיב שיורד מהכביש הראשי ונכנס לתוך האזור החיצוני של ווינווד.
"כן, לא גדלתי שם כמובן." אמרה השוטרת סוזוקי, "ההורים שלי עברו הרבה, אני עזבתי את הבית והגעתי לניו-יורק בגיל עשרים וחמש. קצת אחרי שסיימתי עם האקדמיה עברתי לכאן, פחות לחץ מניו-יורק." אמרה ונשענה אחורנית במושב ליד הנהג של המרצדס של בריאן.
"אז היית בכל הארץ, זה בטח היה מעניין." הוא ניסה להתרכז בשיחה שלו עם השוטרת אבל רק חשב על קרול, היא הבטיחה שתדבר איתו אבל לא התקשרה מאז.
"לא רק בארץ," אמרה השוטרת ולגמה מכוס הקפה בידה. "ההורים שלי היו משהו כמו דיפלומטים אם אפשר לומר. גרתי בכל רחבי העולם, הכי הרבה זמן הייתי במזרח הרחוק. אני חושבת שלאבא שלי יש קרובי משפחה שם, קיבלתי את הגנים האלה ממנו." אמרה בחיוך וצחקה קלות.
"לא הייתי מנחש, את נראית מאד אמריקאית." אמר בריאן והחזיק את ההגה בשתי ידיו, השמש כבר התחילה לשקוע והאור שבא מאחוריו השתקף במראה האחורית שלו.
"עברנו לכאן כשהייתי בערך בת 17, סיימתי כאן את הלימודים וקיבלתי הצעות מאונבירסטאות אז קיבלתי גרין קארד ומאז אני כאן." אמרה והביטה מחוץ לחלון על העצים שעברו.
"חיים מרהיבים, אני פשוט אדם משעמם מחוץ לפילי. גדלתי עם ההורים שלי בעיירה קטנה ממש דרום לפילדלפיה, עברתי לעיר כדי ללמוד ועכשיו אני גר בווינווד." אמר וחיפש את הירידה לתוך היער מימינם.
"אני אוהבת להאמין שאין דבר כזה חיים משעממים, לכל מה שקורה לך יש משמעות. אתה חלק ממארג גדול יותר של גורל והזדמנויות, יש אמונה במזרח שלכל איש מחובר חוט משי אדום. כשאתה מסתובב בעולם ופוגש אנשים את אורג את העולם, גם אם אתה חושב שיש לך השפעה קטנה בעולם אתה חלק ממשהו גדול יותר. אפילו המצרים אמרו שיש אלה שאורגת את הגורל של אנשים, כולנו חלק ממשהו שחלקנו לא מבינים." עיניה הכהות הביטו על פניו, הוא חייך.
"זה נחמד לחשוב ככה, שיש משהו שאני מוסיף לעולם לא משנה מה אני עושה." אמר בריאן ואיתת לפנייה שלו, המנוע השמיע קול התנגדות כשירד לכביש האפר.
"אני בטוחה שאתה יכול להרשות לעצמך מכונית חדשה עם משכורת של חוקר בכיר בוץ', למה להישאר עם הגרוטאה הזאת?" שאלה סוזוקי, בריאן חייך לעצמו.
"יש לי את המכונית הזאת כבר נצח, ירגיש לי רע להחליף אותה בדגם חדש של איזה ב.מ.וו מתקדמת. קניתי את המכונית הזאת כשהייתי באקדמיה, יד שנייה במצב מצויין. זיכרונות טובים מידי ממנה." אמר וטפח על לוח המחוונים.
"אני מבינה, אבל לפחות תקן את המנוע. נשמע כאילו חונקים שם חתולה מיוחמת." אמרה וצחקה, בריאן גיחך ופנה יותר לעומק היער.
"אנחנו עוד מעט מגיעים, את מוכנה?" שאל בריאן וסוזוקי הינהנה.
"אנחנו כמעט במקום צ'יף, שלח את התגבורת." אמרה סוזוקי לתוך מכשיר הקשר שהיה צמוד לחולצתה.
"קיבלתי, אנחנו שולחים צוות מיד." אמר מנהל התחנה והקו מת ברעש סטטי.
"אנחנו בטוחים שהוא נמצא כאן?" שאל בריאן וכיבה את אורות הרכב.
"הטיפ יכול להוביל לכל מקום, אבל לפי צילומי לויין הייתה כאן פעילות מוגברת בזמן האחרון." אמרה סוזוקי.
"נקווה לטוב." אמר בריאן וסוזוקי חיזקה אותו.

"אני אוהבת את השיער שלך." אמרה קרול כשהעבירה את שיערו של אנגר שוב בין אצבעותיה, הוא חייך וגיחך.
"גם אני את שלך אין סרלם, הוא מזכיר לי את השמש." אמר וליטף את גבה, היא עדיין שכבה מעליו. הוא התעורר לפני כמה דקות וכך גם היא, הם נשארו בדיוק איך שהם.
"שלך רך יותר ממה שציפיתי, וארוך." אמרה והעבירה שוב את אצבעותיה בשיערו.
"אני יכול לקצר אותו אם תרצי, אני אגלח את כולו אם תגידי לי." אמר והיא צחקה, הוא הרגיש את התזוזה שלה עד לשד עצמותיו.
"לא," אמרה והביטה לתוך עיניו הכתומות והרכות "אני אוהבת אותו ארוך." אמרה והוא ליטף את פניה, רואה בעזרת המישוש שלו את כולה. "יש לי רק שאלה אחת." אמרה ונשענה שוב על החזה שלו.
"מה שתרצי, אני אפילו אביא לך את הירח קרול." אמר והיא חייכה.
"אין לך שום שיער על הגוף, למה?" שאלה והוא חייך גם כן.
"נולדתי ככה, לערפדים אין שיער גוף משום מה. למה זה מוזר לך?" שאל.
"לא יודעת, לגברים האחרים שהייתי איתם היה." המחשבה של קרול עם מישהו אחר גרמה לאנגר להתעצבן והוא חיבק אותה אליו.
"עכשיו את שלי, ואת תצטרכי להתמודד עם זה." אמר והיא חייכה.
"אני אנסה," אמרה וחיבקה אותו "מה השעה?" שאלה וקמה ממנו כדי לחפש שעון ברחבי החדר.
"אין לי מושג, את יכולה לעלות ולבדוק. אבל אני חושש שאני אצטרך שתחזרי." אמר כשקמה מהמיטה וחיפשה את הבגדים שלה, הא נשען על המרפק שלו והביט בה בחשיכה.
"נראה," אמרה בהתגרות שגרמה לו לחייך עוד פעם "בנתיים אני די רעבה. אתה רוצה שאני אכין לך משהו לאכול?" היא הפנתה את מבטה אליו.
"לא תודה, אני חושב שאני אחזור לישון." אמר והיא התחילה לעלות במדרגות, הוא נכנס לחדר השירותים וסגר את הדלת אחריו. הוא הביט על השתקפותו במראה, הדמות המטושטשת קלות הייתה עצומה כמו בדרך כלל. הוא השעין את ידיו על קצה הכיור ונאנח, הוא נתן לראשו ליפול ולמחשבותיו לנדוד.
'למה הכנסת את עצמך אנגר?' שאל את עצמו, הוא שמע נקישות מתכתיות מתוך החדר ויצא מהשירותים. בתוך המגירה המדליון שלו רעד ונע, סימן שבתולת הגורל רוצה לראות אותו במיידית. הוא נאנח והתקדם לארון, הוא לבש את הבגדים הלבנים המסורתיים וירד לברכיו מול מיטתו. הוא החזיק את המדליון בידו ועצם את עיניו, הוא נשם עמוקות ופקח את עיניו.
"שלום לך אנגר בנו של אנגר." קולה של בתולת הגורל הגיע מלפניו, החלוק השחור שלה נותן ניגוד לסביבה הלבנה לחלוטין.
"קראת לי והגעתי, העונג הוא שלי." אמר אנגר והביט לעבר בתולת הגורל, מתחת לחלוק שלה הוא יכל לראות אור לבן מאיר. למרות האור שהאיר את המקום אנגר לא נרתע, עיניו הסתגלו לאט לתאורה.
"הנבחרות שלי אומרות לי על שינוי בגורלך אנגר בנו של אנגר, אך הוא לא בכיוון שאני ראיתי." אמרה וקולה ניסע בין עמודי האבן הלבנים גם כן, אנגר לא אהב את הצד שני. האוויר תמיד היה באותה טמפרטורה חמימה, לא היה רוח או צבע. העולם עמד באותה נקודת זמן תמידית, למרות שלא ראה את כל הצד השני החצר של בתולת הגורל הספיקה לו. המזרקה שידע שנמצאת מאחוריו השמיעה רישרוש מים קל והציפורים על העץ הלבן זימרו חרש, הוא הביט חזרה על רצפת האבן.
"אם זה לא יפגע, אבקש שהנבחרות יתעסקו בדברים שאינם קשורים אליי." אמר וניסה לא להראות את הכעס שניגר בתוכו.
"זה הדרך הפורמאלית שלך לבקש ממני שלא יתעסקו בעניינים שלך?" שאלה בתולת הגורל.
"אני מתנצל, סלחי לי." אמר וקד עמוקות.
"אין לך לקוד בפני אנגר, אתה הוא המלך. ולמרות שאני היא אם כל המין עלי להיות איתך ביחסים שוויוניים, זימנתי אותך כדי לשאול האם בחרת בגורל הנכון לדעתך?" אמרה ואנגר הרים את מבטו, הוא לא יכל לראות את פניה אשר היו מוסתרות תחת הברדס השחור שלה.
"אני חושב שכן, אני רוצה אותה-"
"אני לא מדברת על בת הזוג שלך אנגר," קטעה אותו הבתולה בהרמת יד "הנבחרות שלי ראו אותך נלחם באויביי המין שלנו. המלך לא אמור להילחם, הוא אמור למלוך." אמרה ואנגר איגרף את ידיו.
"לא בחרתי בכתר גבירתי, ולא לקחתי אותו גם כן." אמר והוריד שוב את מבטו.
"איני יכולה להכריח אותך לעשות כרצוני, אחרת לא הייתי נותנת לכם רצון חופשי." היא הזיזה את זרועה ונגעה בכתפו של אנגר "לך עכשיו, האחווה מחכה לך." אמרה ואנגר עצם את עיניו ונשם שוב, כשפקח את עיניו היה שוב בחדרו החדש והחשוך. הוא קם ממקומו והחליף את בגדיו לחולצה שחורה מכופתרת ומכנסי עור כהים, הוא יכל להרגיש שהשמש כבר ירדה. הוא לקח את משקפי השמש הכהים שלו והסתיר את עיניו, הוא עלה במדרגות והלך לכיוון היציאה.
"אנגר," קולה של קרול עצר אותו מלצאת מהבית "ג'נט כאן." הוא הסתובב לראות אותן ישובות על הספות בסלון, ג'נט לבשה גופיה שחורה וג'ינס קרועים ועל עיניה היו גם משקפי שמש.
"אנגר." אמרה והינהנה פעם אחת.
"שלום ג'נט, מה מביא אותך לכאן?" שאל למרות שכבר ראה את הציור בכיסה.
"רציתי לדבר איתך, אבל נקלעתי לשיחה עם קרול כאן שאמרה שאתה ישן למטה." אמרה ומדדה אותו מכף רגל ועד ראש.
"יש לי עיניינים כרגע, זה יכול לחכות?" שאל וג'נט שקלה את ההצעה לרגע.
"אני חושבת שכן, אבל זה תלוי במה יותר חשוב לך." אמרה וקמה ממקומה.
"^מה קרה?" שאל בשפה העתיקה.
"^עלתה לי נבואה הוד מלכותך, היא בקשר לקרול ולוורבי שלך." אמרה ג'נט והגישה לאנגר את הציור.
"בואי איתי, אנחנו נחזור בקרוב קרול." אמר אנגר וקרול חייכה חצי חיוך ואמרה להם שלום.
"באתי ברגע שסיימתי לצייר, אני לא מבינה את זה בעצמי. אבל קרול ומריסה נמצאות בציור, הנה." כשאנגר פתח את הציור ג'נט הצביעה לכיוון קרול ואז מריסה, הציור היה מחולק לשתיים. בחלקו האחד ראו את מריסה עם אחיה, הם ישבו בישיבה של האברטי ומולם היה פיידרקס שנאם. בצד השני עמד אותו פיידרקס מול מיטת מתכת שאליו הייתה כבולה קרול, הוא חייך ברשעות והחזיק בידו מכשיר נוטף דם.
"לכי להזהיר את הנמדאל, לכי למקום האסיפה ותוודעי שאין שם דרכים לעקוב אחרי המשתתפים." אמר אנגר והלך לכיוון היער.
"מיד אנגר." אמרה ונעלמה מצידו, הוא נאנח והתגשם מול ביתם של מריסה ואחיה. הוא התקדם לדלת הראשית ודפק עליה קלות, משרתת צעירה פתחה לו את הדלת.
"המלך, איך אוכל לעזור לך?" שאלה והשתחוותה מולו.
"אני רוצה לדבר עם מריסה אם זה אפשרי." אמר והתקדם פנימה לתוך הבית הגדול, פנים הבית היה נראה מיושן. נברשת קריסטל הייתה תלויה מהתקרה וספות מתקופת הרנסאנס עמדו בצד החדר על שטיח צבעוני ומרהיב.
"מיד הוד מעלתך, אני אקרא לה עכשיו." אמרה המשרתת ועלתה במהירות במדרגות הגדולות, אנגר הביט מסביב ואז מתוך חדר לשמאלו יצא אחיה של מריסה.
"הוד רוממותך, למה יש לנו את הכבוד?" שאל ואנגר יכל להרגיש שלא חיבב אותו במיוחד.
"אני כאן כדי לדבר איתך ועם מריסה." אמר ופנה לזכר, לאחיה של מליסה קראו תומאס. הוא לא היה גדול במיוחד אבל היה חכם, הוא היה רופא מנתח וניהל מרפאה לא רחוק מכאן.
"אני מצטער להדיע לך שהיא אינה כאן." אמר תומאס והניח את ידיו הצנומות על מותניו.
"אז אני מתנצל על ההפרעה תומאס, אחזור בפעם אחרת." אמר אנגר ויצא מהדלת הראשית, הוא יחזור מחרתיים. ההיפוך הקיצי עבר והלילות מתארכים, הוא יצא מחר לפטרול שלו ולא יספיק להגיע. מחרתיים היום שלו חופשי לחלוטין אלא אם בתולת הגורל תחליט לפגוש אותו שוב, הוא יצא מהבניין והתגשם מול הבית של אחיה של אלנה. הוא דפק ואלנה פתחה את הדלת.
"אנגר, מה אתה עושה כאן? זה היום החופשי שלי היום." אמרה וסגרה את הדלת כשיצאה אליו.
"אני צריך שתעזרי לי."