אחוות הפגיון-ספר I; גילוי-פרק 11: היקשרות (הפרק מכיל תכנים מיניים, לשיקולכם)

"כן… אני מבין." בריאן העביר את ידו על הקרקפת ואז במורד העורף שלו "אני מיד אגיע, כן." הוא ניתק את השיחה והכניס את הפלאפון לג'ינס שהיה תלוי נמוך על האגן שלו, הוא עוד לא הספיק להוריד את כל הבגדים לפני שמנהל התחנה התקשר ואמר לו שהוא חייב להגיע חזרה. הוא הלך במורד המסדרון הלבן של הדירה שלו, דלת השירותים הייתה פתוחה והוא נעמד למול הכיור. הוא שטף את פניו במים קרים והביט על עצמו במראה, המראה המוכר היה מחזה לא מרהיב במיוחד. הלסת הקשה והאף ששברו יותר מידי פעמים, העיניים החומות והסתמיות. הוא העביר את ידו על סנטרו והביט על צידי פניו, הגיע הזמן לחזור לעבודה. הוא הלך למטבח הקטן והפעיל את מכונת הקפה הישנה, החולצה שלבש נכנסה ישר לסל הכביסה ליד הארון שלו. הוא תפס את המכופתרת הראשונה ששם עליה יד והכניס את זרועותיו לשרוולים, הוא כיפתר אותה למעלה בהליכה חזרה למטבח. הוא הכניס את הקפה החם לכוס לנשיאה ותפס את המפתחות שלו וכובע הפיליז האדום, את הכובע חבש ואת המפתחות הכניס לכיס במהירות.
"בוקר טוב בריאן." השכן הזקן מהדירה מולו ברך אותו כשהרים את העיתון ממפתח דלת דירתו.
"גם לך אוליבר, יום נעים." הוא חייך באדיבות לזקן, הוא גר כאן כבר עשר שנים לפי מה שבריאן הבין. הוא היה יכול להישבע שכל שנה הוא נראה לבן יותר ממה שהיה, העיניים שלו היו בגוון בהיר של תכלת ושיערו היה לבן לחלוטין. בריאן רץ במורד המדרגות ולכיוון היכן שהחנה את מכוניתו, מול הבניין הייתה המרצדס הישנה שלו. הוא נכנס למכונית והתניעה אותה, הוא לגם מהקפה החם והניח את הכוס במקומה לידו. הוא התחיל ליסוע לאיטו על הכביש הריק, השמש כבר התחילה לעולות מזמן והשמיים היו שילוב של כחול וורוד שגרמו לו להתגעגע לימים בהן גר רחוק מהעיר.
'תתגבר בוץ',' חשב לעצמו 'העבר בעבר.' הוא הניח את שתי ידיו על ההגה והתיישר במושב שלו, כשהגיע לתחנה השוטרת בשולחן הקבלה נופפה לו לשלום. הוא חייך לעברה והמשיך בדרכו למשרדו של מנהל התחנה.
"בוץ'," אמר מנהל התחנה, אדם מבוגר עם צלקת על לחיו השמאלית "בדיוק האדם שרציתי לראות." בריאן הביט מסביב למשרד, חברי הצוות שלו היו שם. הרולד עמד ליד השוטרת החדשה, הוא צריך לברר איך קוראים לה כבר.
"הי בוס, מה אתה צריך?" שאל והכניס את ידיו לכיסי הג'ינס, המנהל קם מכיסאו והתקדם לעבר בריאן.
"אנחנו קיבלנו טיפ אנונימי על מיקום הרוצח שאת המקרה שלו אתה חוקר," בריאן התקשח במקומו ואדרנלין התחיל לזרום בדמו וגרם לו להיות חסר רוגע. "אנחנו רוצים שתוביל את הכוח לכתובת שנתנו לנו." בריאן חייך וחשף שיניים צחורות.
"בטח בוס, זה יהיה כבוד." אמר והושיט את ידו למנהל התחנה ללחיצת יד.
"מעולה, אתם תצאו עם רד הלילה. בנתיים תעקוב אחרי הסוחר שדיברתם איתו אתמול, השוטרת החדשה תתלווה אליך." אמר מנהל התחנה וחזר לשבת מאחורי שולחן הכתיבה שלו, בריאן הינהן ויצא מהמשרד כשהשוטרת בעקבותיו.
"אז לך יש כבר כינוי בשבילי," אמר בריאן כששמע את צעדיה של השוטרת מאחוריו. "איך אני אקרא לך?" שאל והפנה את מבטו אליה, פניה היו עגלות וחלקות. עיניה היו חומות ואדיבות וגדולות יחסית, היה לה מראה אסייתי מאד לפחות לדעתו.
"סוזוקי, השוטרת סוזוקי." אמרה.
"כמו המכונית?" שאל בריאן בחיוך וגיחוך.
"כן," נאנחה השוטרת "כמו המכונית." המשיכה והם יצאו מהתחנה.

"הלו?" מר. ל החזיק את טלפון לאוזנו הימנית ובידו השנייה ניקה את הדם מרצפת המרתף.
"אדון כריסטופר?" שאל קול גברי חזק ונמוך.
"כן?" הוא קם מברכיו וזרק את הסמרטוט מלא הדם לפח הקרוב.
"מדבר ג'ק אביו של מארק, הוא לומד אצלך אומנויות לחימה." מר. ל ניגב את ידיו וניקה אותן עם מים.
"אה… מארק הוא ילד נהדר שתדע לך." מר. ל שנא להישמע אנושי ונחמד, הוא לא סבל אנשים אחרים אבל הבין שכדי להיות פיידרקס מצליח אתה צריך להשיג כמה שיותר חברים.
"כן," אמר הגבר "אני מודיע לך שהוא לא יבוא יותר לשיעורים שלך ואני מדווח עליך למשרד הראשי." הבעת בילבול עברה רגעית על פרצופו של מר. ל.
"סליחה?" שאל בטום עצבני וניסה להרגיע את עצמו.
"הוא סיפר לי שהצעת לו עבודה, לא מקובל עליי שאתה לא מודיע להורים לפני שאתה אומר דברים כאלה לילדים." מר. ל פלט אוויר בקול ותפס בחוזקה את מכשיר ההסלולר.
"תקשיב לי ג'ק, הילד חכם מספיק ומבוגר מספיק כדי להחליט על עצמו. הוא כמעט בן 18 בשם אלוהים, הצאתי לו עבודה כי הוא נראה לי מתאים לתחום הזה. ואני לא צריך ביקרות מהורים שלא מסוגלים להבין שהילדים שלהם הם אנשים עצמאיים, תודה לך ויום טוב." מר. ל ניתק את השיחה ומרוב עצבים זרק את המכשיר על הקיר, המכשיר התנפץ ונפל במטר של חתיכות לרצפה הלבנה.
"מר. ל," הקול המוכר של מר. מ הידהד בחדר. "אני צריך לדבר איתך." מר.ל התקדם בצעדים מהירים אליו, הוא העביר את היד שלו בשיערו והביט לרצפה.
"כן מאסטר?" שאל והרים את מבטו, עיניו של מר. מ היו בהירות לאין שיעור. הוא אחד מהפיידרקסים הוותיקים ביותר, אפשר לראות זאת מהלובן של עורו שיערו ועיניו.
"האומגה קרא לי אתמול ודיבר איתי, הוא ביקש ממני למנה אותך לסגן הרשמי שלי. ואם יבוא זמני בטרם עת, הוא רוצה שתחליף אותי בתפקיד הפיידרקס הראשי והקשר של העולם הזה עם האומגה." מר. ל היה מופתע לחלוטין, כבר שנים שהוא היה עוזר קרוב מאד של מר. מ. אבל הוא בחיים לא ציפה להיות הפיידרקס הראשי, הוא נתן לו לפעמים קבוצות קטנות וכסף כדי לעזור למשימות. זה היה בסקאלה אחרת לחלוטין, זה שינה את כפות המאזניים.
"תודה לך מאסטר," אמר מר. ל "אני לא יודע מה לומר." המשיך והמאסטר חייך.
"אני צריך להזהיר אוך שבני אנוש באים לבקתה שלך, שוטרים קיבלו איכשהו את הכתובת הזו. אני מציא שתנסה להתחמק מהתערבות משטרתית בעניינים שלך כאן, למרות שאני לא דוגל בעינויים אתה מביא את התוצאות הכי טובות מבין הרוב." אמר המאסטר ומר. ל הינהן.
"תודה שוב, אני אדאג לגבי בני האנוש." אמר והמאסטר עזב אותו.

כל מה שקרול הרגישה היה חום, חום צמוד אליה ועוטף אותה מכל הכיוונים. היא פקחה את עיניה וניסתה לראות משהו באור הנרות העמום, היא הייתה על מיטתו של אנגר. היא הייתה מכורבלת כנגדו עם השמיכה עליה, ידיו היו משולבות על החזה שלו שירד ועלה בקצב נשימותיו. עיניו נפקחו בפתאומיות והצבע המרהיב שלהן כאילו זרח בחשיכה היחסית, נראה שהן כאילו מקרינות את הצבע מהן החוצה. הוא הביט לתוך עיניה, מין גרגור נפלט מבין שיניו והרעיד את החזה שלו. היא לא יכלה להתנגד למה שרצתה, היה לה את האינסטינק להיות איתו. הריח שלו כאילו התחזק, הטבק והתבלינים הכהים נשאפים עמוק לתוך הריאות שלה. כשחשף את ניביו היא לא נבהלה, היא חייכה והטתה את ראשה הצידה בלי כוונה. הוא חייך וקם במהירות, הוא הסתובב מעליה והצמיד אותה למיטה.
"אלוהים כמה שאני רוצה אותך קרול." אמר בקול עמוק וחושני ששיגע אותה, היא הרימה את ידיה ונגעה בחזהו החם.
"הניבים שלך כל כך ארוכים." אמרה כשהביטה עליו, נראה כאילו התקשה לסגור את פיו בגללן.
"זה כי אני צמא," אמר ובלע רוק ברעש, הוא הביט על צווארה החשוף. "צמא אלייך." אמר ונישק אותה עמוקות, קול אנקה נפלט מגרונה וגרם לו להשתגע. עם ידיו הגדולות הוא הרים את החולצה שלה מעלה, היא הרימה את ידיה מעל ראשה כשהוריד אותה ונישק את צווארה.
"קח אותי," אמרה כשהעביר את ידיו במעלה הירך שלה וניביו עברו על עורה. "שתה ממני." אמרה והרגישה את הניבים שלו חודרים את העור הרך, היא נאנקה שוב מהכאב אבל אז הרגישה את הלגימות שלו והכאב עבר. הדם שלה היה הדבר הכי מדהים שהוא שתה בחייו, מתוק כל כך ומדהים. כמו יין אדום מצויין, הוא ניסה להפסיק. הוא ניתק את הקשר והביט בפניה, עיניה היו עצומות והיא נשכה את שפתה התחתונה.
"הפסקת," אמרה והביטה בו "אל תפסיק." אמרה וקימרה את גבה כך שהתקרבה אליו מאד.
"אני לא רוצה להרוג אותך, אם אשתה יותר מידי אני אהרוג אותך." אמר, היא העבירה את ידה בשיערו השחור והארוך.
"אני אהיה בסדר, אני יודעת שאתה תשמור עליי." אמרה והטתה את ראשה כדי שתהיה לו גישה לצווארה שוב, הוא נשך אותה שוב והיא פלטה אנקה שוב. התשוקה של שניהם גברה והחום שלו גרם לה לתהות אם לא התלקחה בלהבות.
"אני רוצה אותך קרול." אמר, היא נשמה בכבדות וניסתה להגיע למכנסי הניילון שלבש. הוא תפס את ידיה ונישק את המפרקים, היא חייכה אליו שוב. הוא נישק אותה שוב, היא העבירה את ידיה על גבו. הוא הוריד את מכנסיו בתנועה חלקה ובעט אותם לאלוהים יודע איפה, הוא היה כבר מוכן. הוא פתח את כפתור מכנסי הג'ינס שלה והוריד אותו לאט, מנשק את כל דרכו לקרסוליים שלה. היא הייתה מדהימה, יפייפיה בכל המובנים. והיא תהיה שלו, הוא החליט שהוא רוצה אותה ואין דבר שיעצור בעדו.
"אל תחשוב," אמרה קרול כשחזר להביט בה "מספיק עם זה. אמרת לי לסמוך על האינסטינקטים שלי, תעשה את זה גם." המשיכה והוא הוריד את התחתונים שלה ונכנס בחוזקה לתוכה, הם שניהם זעקו. היא תפסה את הכתפיים שלו וציפורניה חפרו בבשרו, סימני סהר קטנים נשארו כשהעבירה את ידיה על החזה שלו. הוא הוריד את החזיה שלה ונישק את עצם הבריח שלה, הם שניהם התנשמו בכבדות. ניביו התארכו שוב והוא הביט על צווארה, היא חייכה באופוריה ומתחה את צווארה שוב. הוא ניקב את הוריד שלה ושתה במשיכות רעבתניות, היא חיבקה את צווארו שכשתה ממנה. ריח התבלינים והטבק היה כל מה שהריחה, כאילו פרץ ממנו ועטף אותה מבחוץ ומבפנים. הקצב שיגע אותה, המשיכות שלו שותה ואיך שהוא זז קדימה ואחורה בתוכה. הנשימות שלה נהיו קצרות ותכופות כשהתקרבה לשיא, אנגר ליקק את הפצעים שלה כשסיים לשתות ונישק את צווארה עוד גם אחרי שהפצעים נסגרו.
"^את שלי עכשיו אהובה שלי, עכשיו ותמיד." אמר בשפה העתיקה עם שיניים חשוקות כשהרגיש את עורה מתחכך בשלו, היא זעקה כששניהם גמרו באותו הזמן. הרגע היה מתוק ונחרט בזיכרון שניהם, הוא לא רצה שהרגע יגמר וכשקרול חזרה לעצמה היא נישקה אותו עמוקות. הוא הרגיש מסחורר וכמעט התמוטט עליה, היא סובבה אותו הצידה ועלתה מעליו. הוא נאנח כשהיא עטפה אותו בגופה, הרגליים שלה הקיפו את מותניו כשקם אליה. עדיין מחוברים הוא חיבק אותה אליו, היא הזיזה את גופה ושיגעה אותו. השאגה שנפלטה מגרונו הייתה קולנית ומרהיבה, היא צחקה בקול והמשיכה לזוז.
"את שלי," אמר והעביר את ידיו בשיערה הארוך, עיניו הביטו עמוק לירוק הבהיר של עיניה. "עכשיו ולנצח אין סרלם." המשיך, היא התרסקה על גופו העצום ונשכבה עליו. הם שניהם התנשמו במהירות, הוא נישק את ראשה.
"מה חשבתי לעצמי," אמרה קרול בגיחך והעבירה את ידה הלוך ושוב מידו לחזה שלו "הגורל הוא דבר מוזר נכון?" שאלה ואנגר התעסק עם שיערה הארוך " אני בטח ממש כבדה לך." אמרה והתחילה לרדת מעליו, הוא עצר אותה.
"לא," אמר והביט לתוך עיניה, היה קשה לו לראות את כל תווי פניה אך כשהעביר את ידו על לחייה היא חייכה "ממש לא." המשיך "תישארי בדיוק איפה שאת אין סרלם, זה מושלם." אמר והיא חייכה.
"טוב, אני לא אלך מכאן בחיים." אמרה והשעינה את ראשה על החזה החם שלו, הוא ליטף את שיערה ונאנח. הוא נקשר אליה וזה היה ברור, העוצמה הייתה חזקה כל כך שחשב כי הוא לא יוכל להפסיק לעולם. הריח שלו הקיף אותה ומילא אותה עכשיו, סימן לזכרים אחרים שאולי יעזו להתקרב לוורבי של המלך. הוא ידבר עם אחיה של מריסה כשהלילה ירד, הוא רצה שקרול תהיה היחידה שלו. היחידה שישתה ותשתה ממנו, הוורבי שלו כזכר קשור לגמרי. הוא גרם לכמה נרות להיכבות, כשהעייפות תקפה את שניהם הם נרדמו איך שהיו.